יב תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַֽחֲלָה־לֵ֑ב וְעֵ֥ץ חַ֝יִּ֗ים תַּֽאֲוָ֥ה בָאָֽה׃ יג בָּ֣ז לְ֭דָבָר יֵחָ֣בֶל ל֑וֹ וִירֵ֥א מִ֝צְוָ֗ה ה֣וּא יְשֻׁלָּֽם׃
֍ ֍ ֍
(יב) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה – אדם המייחל זמן רב לדבר טוב שיבוא, הגם שהוא בטוח שלבסוף יבוא הדבר [שזו משמעות לשון 'תוחלת', שמקווה לדבר שהוא בטוח בביאתו], אף על פי כן מַחֲלָה לֵב – גורם הדבר לחולי הלב, כיון שהוא מצטער שלא הקדים הדבר לבוא, הגם שהוא בטוח שלאחר זמן יגיע הדבר. וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה – אבל מי שיש לו רק תאווה לדבר, ולא רק שאין לו בטחון שיבוא הדבר אלא אפילו אין לו תקוה בדרך הטבע שיתקיים רצונו, אלא זו תאוה ורצון בלבד, אם אכן מתקיים הדבר הרי זה כעץ חיים עבורו, הַמְחַיֶה את נפשו המתאוה.
(יג) הגם שאין כל אדם יכול לקיים את כל המצוות שבתורה, אך בָּז לְדָבָר – מי שמבזה ומזלזל אפילו במצוה אחת, הרי הוא מגלה שכל התורה אינה חשובה בעיניו, והרי הוא ככופר בכולה, ולכן יֵחָבֶל לוֹ – ישחית את עצמו וְיֵעָנֵשׁ על כך. וִירֵא מִצְוָה – אבל המתיירא אפילו ממצוה אחת, אם היא המצוה היחידה שהזדמנה לו, הוּא יְשֻׁלָּם – יקבל שכר שלם כאילו קיים את כל התורה, כי מכך שעשה בשלימות את המצוה היחידה שהזדמנה לו הוכיח שאם היתה לו אפשרות היה מקיים את התורה כולה.
