כפי שהתבאר בסוגיות לעיל ישנם אופנים מסוימים בהם יש לבית דין רשות למכור מנכסי היתומים, הגמרא דנה כעת מה הם אופנים אלו: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִי, אֵין בית דין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִים, למוכרם, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה רִבִּית אוֹכֶלֶת בָּהֶן, והיינו כאשר אביהם לוה ממון בריבית, וכל זמן שאינם פורעים את חובו נוספת עליהם ריבית, וטובה היא עבורם שיקדימו בית דין למכור את נכסיהם ויפרעו את חוב אביהם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, שני אופנים יש שבהם בית דין נזקקים למכור נכסי יתומים, אוֹ לִפריעת שְׁטָר חוב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית, וכדברי רב אסי, אוֹ לִפריעת כְתוּבַּת אִשָּׁה המוטלת על נכסי אביהם, מִשּׁוּם מְזוֹנֵי – כיון שכל זמן שאינם פורעים את דמי כתובתה חייבים הם במזונותיה, וטובה היא עבורם להקדים ולמכור מנכסיהם כדי לפרוע את כתובתה, ובכך ייפטרו ממזונותיה. מבארת הגמרא את דעת החולק, וְרַב אַסִי, הסובר שאין נזקקים לנכסיהם לצורך פריעת כתובת אשה, אָמַר לָךְ בביאור טעמו, כְּתוּבַּת אִשָּׁה, הָא תַּקִּינוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ – הרי תקנו חכמים שיהיו מעשי ידיה של האשה שייכים לבעל, או ליורשיו, תמורת מזונותיה, וכיון שכך אין להם הפסד מעיכוב פרעון הכתובה, שהרי כל זמן שאינם פורעים את כתובתה והיא ניזונת מנכסיהם, מעשי ידיה שלהם. וְאִידָךְ – ואילו רבי יוחנן, הסובר שמוכרים מנכסי היתומים גם לצורך פרעון כתובה, סובר שאין תועלת בכך שמעשי ידי האשה שייכים ליתומים, כיון דזִימְנִין דְּלֹא סָפְקָא – לפעמים קורה שאין מעשי ידיה שוים כנגד מזונותיה, ונגרם הפסד ליתומים בכך שצריכים הם לתת לה מזונותיה גם בזמן כזה, ולכן טובת היתומים הוא שימהרו בית דין למכור מנכסיהם כדי לפרוע לאשה את כתובתה, ובכך ייפטרו מדמי מזונותיה.
מקשה הגמרא, תְּנָן – שנינו במשנה, 'שׁוּם הַיְתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם', הרי שיש אופנים שבהם מוכרים את נכסי היתומים, בְּמַאי עַסְקִינָן – ובאיזה אופן מדובר, אִילֵימָא – אם תאמר שמדובר בְּבַעַל חוֹב עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הנוטל מהם ריבית, ומחמת כן מוכרים בית דין את נכסיהם, מִי צָאִית – וכי הוא יציית לנו להמתין עד סוף שלשים יום של ההכרזה, והרי יטול את הקרקע מיד בפרעון חובו. אֶלָּא פְּשִׁיטָא שמדובר בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל, וְאִי דְּקָא אָכֵיל רִבִּית – ואם אותו בעל חוב ישראל נוטל ריבית, מִי שַׁבְקִינָן לֵהּ – וכי נניח לו לעשות כן ולעבור על איסור ריבית, והלא במקום למכור את נכסי היתומים נמנע ממנו ליטול ריבית, אֶלָּא ודאי מדובר בבעל חוב ישראל דְּלֹא אָכֵיל [-שאינו נוטל] רִבִּית, וְקָתָנֵי – ואף על פי כן שנינו במשנה שנִזְקָקִין לנכסי יתומים, ובִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, אין קושיא מהמשנה, כיון דמוֹקֵי לָהּ – מעמיד הוא את המשנה בִּכְתוּבַּת אִשָּׁה, שגם לצורך זה מוכרים מנכסי היתומים, אֶלָּא לְרַב אַסִי, האומר שאין מוכרים מנכסי היתומים אלא לצורך פריעת חוב שיש בו ריבית, קַשְׁיָא – קשה ממשנתנו, האומרת שמכריזים ואחר כך מוכרים.
הגמרא מבררת מדוע לדברי רבי יוחנן אין להקשות: אָמַר לָךְ רַב אַסִי, וּלְרַבִּי יוֹחָנָן מִי נִיחָא – וכי לשיטת רבי יוחנן, שמשנתנו עוסקת במכירת נכסי יתומים לפרעון כתובה, מיושבת המשנה, שַׁבְקִינָן מְזוֹנֵי דְּוַדַּאי קָא מַפְסְדָא – וכי מניחים אנו את המזונות, שזהו הפסד ודאי ליתומים, שמשלמים הם דמי מזונות בכל שעה, וְנַקְטִינַן הַכְרָזָה – ומעכבים אנו את מכירת הנכסים לצורך ההכרזה, דְּלֹא יַדְעִינָן אִי מַרְוְוחִינַן אִי לָא – שאין אנו יודעים אם אכן יהיה רווח כתוצאה מהכרזה זו או לא, והרי אין מסתבר לומר כן, אלא ראוי למכור את הנכסים מיד ולפרוע את הכתובה. דוחה הגמרא ומיישבת את שיטת רבי יוחנן, הָא לָא קַשְׁיָא – אין זו קושיא על רבי יוחנן, וניתן להעמיד את המשנה במכירת נכסי יתומים לפרעון כתובה, כיון שמשנתנו עוסקת בְּאופן שהאשה תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הַתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, וכיון שהפסידה מזונותיה מיד, שוב אין הפסד ליתומים בכך שאנו מעכבים את מכירת הנכסים עד סיום שלשים ימי ההכרזה. תמהה הגמרא, אִי הֲכִי – אם אכן מדובר באופן שכבר אין לה מזונות, אִזְדַּקוּקֵי נַמִּי לֹא נִזְדַּקֵּיק לָהּ – לא נזדקק כלל לתביעת כתובתה, ולא נמכור מנכסי היתומים לצורך פרעון כתובתה, עד שיגדלו, שהרי אין להם כל הפסד בעיכוב זה. מתרצת הגמרא, כֵּיוָן דְּאִיזְדַּקְּקִינָן לָהּ מֵעִיקָּרָא – כיון שנזקקנו לתביעתה בתחילה, כשתבעה את כתובתה, כדי שעל ידי זה ירויחו היתומים שייפטרו ממזונותיה, מִיזְדַּקְּקִינַן לָהּ נַמִּי הַשְׁתָּא – וכיון שכך אנו נזקקים גם עתה לתביעתה, למכור מנכסי היתומים לפרוע את כתובתה, כלומר, אם לא היתה לבית דין אפשרות למכור מנכסי היתומים ולפרוע את כתובתה, מתחילה היתה היא נמנעת ולא תובעת כתובתה, והיו היתומים ממשיכים להתחייב במזונותיה, ומפסידים.
חוזרת הגמרא ומקשה, מִכָּל מָקוֹם, לְרַב אַסִי, הסובר שאין מוכרים מנכסי יתומים לצורך פרעון כתובה, אלא רק לפריעת חוב שיש בו ריבית, קַשְׁיָא – קשה משנתנו האומרת שבעת מכירת נכסי היתומים יש להכריז שלשים יום, וכמו שהקשתה הגמרא לעיל.
מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם עוסקת משנתנו בְּבַעַל חוֹב עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שלוה ממנו האב בריבית, וכדי למנוע את הריבית הנוספת על היתומים נזקקים בית דין למכור מנכסיהם כדי לפרוע את החוב, וּדְקָאֲמַרְתְּ לָא צָאִית – ומה שהקשית על כך, שבודאי לא ימתין הגוי עד תום ימי ההכרזה, היינו כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו אותו גוי לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. תמהה הגמרא, אִי הֲכִי – אם כן, שקיבל עליו הגוי את דיני ישראל, רִבִּית נַמִּי לֹא נִשְׁקֹל – גם ריבית לא יטול, שהרי לפי דיני ישראל אין ליטול ריבית. מתרצת הגמרא, מדובר בגוי שֶׁקִּבֵּל לְזוֹ – קיבל על עצמו את דיני ישראל לגבי הכרזה, וְלֹא קִבֵּל לְזוֹ – לא קיבל עליו את דיני ישראל לגבי הלואה בריבית.
