ראשון
כ"ג אייר התשפ"ו
ראשון
כ"ג אייר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

שיעור 143. ספר שמואל א, פרק כו, יד-כ

(יד) וַיִּקְרָ֨א דָוִ֜ד אֶל־הָעָ֗ם וְאֶל־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא תַֽעֲנֶ֖ה אַבְנֵ֑ר וַיַּ֤עַן אַבְנֵר֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י אַתָּ֖ה קָרָ֥אתָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (טו) וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־אַבְנֵ֜ר הֲלוֹא־אִ֣ישׁ אַתָּ֗ה וּמִ֤י כָמ֨וֹךָ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְלָ֨מָּה֙ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֶל־אֲדֹנֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ כִּי־בָא֙ אַחַ֣ד הָעָ֔ם לְהַשְׁחִ֖ית אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנֶֽיךָ׃ (טז) לֹא־ט֞וֹב הַדָּבָ֣ר הַזֶּה֮ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂיתָ֒ חַי־ה֗' כִּ֤י בְנֵי־מָ֨וֶת֙ אַתֶּ֔ם אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שְׁמַרְתֶּ֛ם עַל־אֲדֹֽנֵיכֶ֖ם עַל־מְשִׁ֣יחַ ה֑' וְעַתָּ֣ה ׀ רְאֵ֗ה אֵֽי־חֲנִ֥ית הַמֶּ֛לֶךְ וְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם אֲשֶׁ֥ר מְרַֽאֲשֹׁתָֽו׃ (יז) וַיַּכֵּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶת־ק֣וֹל דָּוִ֔ד וַיֹּ֕אמֶר הֲקֽוֹלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד קוֹלִ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יח) וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֛ה אֲדֹנִ֥י רֹדֵ֖ף אַֽחֲרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ כִּ֚י מֶ֣ה עָשִׂ֔יתִי וּמַה־בְּיָדִ֖י רָעָֽה׃ (יט) וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע־נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם־ה֞' הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם ׀ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י ה֔' כִּֽי־גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵֽהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַֽחֲלַ֤ת ה֙' לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ (כ) וְעַתָּ֗ה אַל־יִפֹּ֤ל דָּמִי֙ אַ֔רְצָה מִנֶּ֖גֶד פְּנֵ֣י ה֑' כִּֽי־יָצָ֞א מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־פַּרְעֹ֣שׁ אֶחָ֔ד כַּֽאֲשֶׁ֛ר יִרְדֹּ֥ף הַקֹּרֵ֖א בֶּֽהָרִֽים׃

 

֍           ֍            ֍

 

(יד) וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר, הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר. וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר, מִי אַתָּה, קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ, כלומר, הרוצה דבר משר הצבא, יקרא למשרתו, ואילו הרוצה דבר מהמלך יקרא לשר הצבא, שהוא משרתו, וחשב אבנר שהקורא מתכוון לדבר עם שאול המלך, כיון שאם היה רוצה לדבר עם אבנר עצמו, מן הנימוס שיקרא למשרתו, ולא לו עצמו.

(טו) אך דוד רצה לדבר עם אבנר בעצמו, וביאר לו, שהנימוס מחייב לקרוא למשרת רק כאשר הענין המבוקש הוא פרטי, אבל כאשר הוא נוגע לכלל, ופונה לשר הצבא לרוב מעלתו כממונה על שלום המלך, ראוי לפנות אליו בעצמו, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר, הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה – הרי אתה האיש הממונה על שלום המלך, ואף אם העמדת שומרים, וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל ראוי להעניש את השומרים שהתרשלו בשמירתם, ואם כן, וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ, כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ, כפי שהיה באמת, שרצה אבישי להרוג את שאול.

(טז) לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, חַי ה' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם, אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה'. וְעַתָּה, רְאֵה אֵי – היכן היא חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר היו מְרַאֲשֹׁתָו, הרי אינם שם, וזו הוכחה שאכן הגיעו אנשים מבחוץ עד מקום המלך, ויכלו להורגו.

(יז) וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד, וַיֹּאמֶר שאול, הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד, קוֹלִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

(יח) וַיֹּאמֶר דוד אל שאול, לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ, כִּי מֶה עָשִׂיתִי נגד מלכותך, וּמַה בְּיָדִי רָעָה מדברים אחרים.

(יט) וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ, אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי, יָרַח מִנְחָה – יקבל את קרבני, כי מה שיכלתי להרוג אותך ולא הרגתיך נחשב בעיני כהקרבת קרבן לפני ה' [ומאחר וכבר נמנע מלהורגו במערה, ועתה היתה זו הפעם השניה, קרא לכך דוד 'מנחה', שהיא באה עם הקרבן, ואף כאן שתי הפעמים שנמנע מלהורגו ייחשבו כקרבן וכמנחה]. וְאִם בְּנֵי הָאָדָם הם המסיתים אותך לרדוף אחרי, אף אם אמחל להם על צערי הפרטי, אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' – לא אמחל להם על הדברים הנוגעים לעבודת ה', כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה', מאחר וגמרתי בדעתי לברוח לחוץ לארץ, ואם כן מחמתם איני יכול לקיים את המצוות התלויות בארץ, וכאילו אמרו לי לֵאמֹר, לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כי בחוץ לארץ אהיה תחת השגחת המלאכים, רחוק מהשגחת ה' הפרטית הנמצאת רק בארץ ישראל.

(כ) וְעַתָּה, אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה שלא בדין תורה, אלא אם תרצה תדון אותי בסנהדרין, היושבים מִנֶּגֶד פְּנֵי ה', שהוא הניצב במקום הדיינים. כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד, והרי זה דומה לאדם הרודף אחרי פרעוש מחשש שמא יעקצנו בעתיד, כי הרי עד עתה לא עשה לו דוד מאומה, ורק פחד שבעתיד יזיקנו (אלשיך), כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים – והרי אתה דומה לעוף ששמו 'קורא' הרודף אחר עופות אחרים וגוזל את ביציהם ודוגר עליהם, שהוא חושב להרע להם ובאמת הוא מיטיב עמם ומגדל את בניהם, כך אתה חושב לרדפני, אך באמת יסורים אלו מגדילים אותי לפני ה' (אלשיך).

https://2halachot.org/halacha/שיעור-65-ספר-מלכים-א-פרק-י-יא-יז-2