יא וְאַתָּ֥ה בֶן־אָדָ֖ם הֵֽאָנַ֑ח בְּשִׁבְר֤וֹן מָתְנַ֨יִם֙ וּבִמְרִיר֔וּת תֵּֽאָנַ֖ח לְעֵֽינֵיהֶֽם׃ יב וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ עַל־מָ֖ה אַתָּ֣ה נֶֽאֱנָ֑ח וְאָֽמַרְתָּ֡ אֶל־שְׁמוּעָ֣ה כִֽי־בָאָ֡ה וְנָמֵ֣ס כָּל־לֵב֩ וְרָפ֨וּ כָל־יָדַ֜יִם וְכִֽהֲתָ֣ה כָל־ר֗וּחַ וְכָל־בִּרְכַּ֨יִם֙ תֵּלַ֣כְנָה מַּ֔יִם הִנֵּ֤ה בָאָה֙ וְנִֽהְיָ֔תָה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃
֍ ֍ ֍
(יא) אחרי שהתנבא על ארץ ישראל, מתנבא עתה נבואה קצרה על חורבן בית המקדש, וְאַתָּה בֶן אָדָם, הֵאָנַח אנחה גדולה בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם, וּבִמְרִירוּת גדולה, תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם – תהיה האנחה לעיני ישראל, באופן שישימו ליבם לשאול אותו מדוע הוא נאנח כל כך.
(יב) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ ישראל, עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח, וְאָמַרְתָּ, אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה – אל השמועה שתבוא פתאום, בלי שתהיו מוכנים לכך, והיא השמועה על חורבן בית המקדש [כי ישראל היו בטוחים שבית המקדש לא יחרב, ומחמת כן הגולים בגלות הראשונה קיוו שעוד יחזרו לארץ ישראל], וְנָמֵס כָּל לֵב, וְרָפוּ כָל יָדַיִם, כי מאותו זמן נמנעו מלעשות מעשים שיעזרו להם לחזור לארץ ישראל, מאחר ששמעו שאפילו בית המקדש נחרב והתיאשו לגמרי, וְכִהֲתָה כָל רוּחַ – יכהו האורות של החכמה והנבואה שהתנוצצו בלב כל אחד, כי אורות קטנים אלו היו בָבוּאָה והשתקפות של האור הרוחני הגדול שבקע מבית המקדש, וכאשר כבה המאור הגדול כהו כל האורות הקטנים, וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם – יזיעו מים מרוב פחד וחרדה על העתיד, הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה – בעת שבאה השמועה לבבל, כבר נהייתה הגזירה בארץ ישראל ונחרב בית המקדש, ואי אפשר עוד לעשות דבר להשיב את הגזירה, נְאֻם ה' אֱלֹהִים.
