כד חוֹשֵׂ֣ךְ שִׁ֭בְטוֹ שׂוֹנֵ֣א בְנ֑וֹ וְ֝אֹֽהֲב֗וֹ שִֽׁחֲר֥וֹ מוּסָֽר׃ כה צַדִּ֗יק אֹ֭כֵ֥ל לְשֹׂ֣בַע נַפְשׁ֑וֹ וּבֶ֖טֶן רְשָׁעִ֣ים תֶּחְסָֽר׃
֍ ֍ ֍
(כד) חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – הנמנע מלייסר את בנו גם כאשר הוא ראוי לכך, כיון שליבו הומה אל בנו ואינו יכול לראות בצערו, הרי זה סימן שבאמת הוא שׂוֹנֵא את בְנוֹ, ואוהב הוא את עצמו יותר, ולכן אינו רוצה לגרום לעצמו צער קל בכך שייסר את בנו, הגם שעל ידי זה תהיה לבנו תועלת גדולה, שילמד את דרכי החכמה, וְאֹהֲבוֹ – האוהב את בנו באמת, ורוצה בטובתו הרוחנית והנפשית, שִׁחֲרוֹ מוּסָר – ילמדו מוסר בכל שחר, להיטיב לו על ידי זה באחריתו [ויש בכך תשובה גם על השאלה שבפסוק הקודם, מדוע אין ה' נותן מיד את השכר לצדיקים, ומייסרם בעולם הזה, שזהו כדי להיטיב להם על ידי כך באחריתם].
(כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, לא כדי למלא את כרסו, אלא כדי סיפוק נפשו, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, כי הם אוכלים כדי למלא את בטנם, ולכן אין קץ לתאוותם, המתרבה תמיד [וגם בכך יש תשובה לשאלה המוזכרת לעיל, מדוע אין השפע הגשמי בא אל הצדיק עצמו, והיינו כיון שהצדיק אינו רוצה בכך, ודי לו במעט אוכל לשובע נפשו, ואילו שכרו ועינוגיו האמיתיים הם בעולם הבא].
