ג בְּֽפִי־אֱ֭וִיל חֹ֣טֶר גַּֽאֲוָ֑ה וְשִׂפְתֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים תִּשְׁמוּרֵֽם׃ ד בְּאֵ֣ין אֲ֭לָפִים אֵב֣וּס בָּ֑ר וְרָב־תְּ֝בוּא֗וֹת בְּכֹ֣חַ שֽׁוֹר׃
֍ ֍ ֍
(ג) חוקי החכמה המקובלים מאת ה', אינם מושגים על ידי מופתי השכל ולא על ידי חושי הגוף, אלא צריך האדם לקבל אותם מאת ה' ולהאמין בהם, אמנם בְּפִי אֱוִיל, שהוא האדם המטיל ספק בכל דבר ואינו מאמין לחוקי החכמה המקובלים ביד החכמים, חֹטֶר גַּאֲוָה – הרי הוא מתגאה באוילותו, ודברי הגאווה יוצאים מפיו כמו בליטה היוצאת מהאילן, כי לפי גאוותו הוא סבור שעליו להבין הכל בכח שכלו, וכיון שאינו משיג את הדברים בשכלו הרי הוא מפקפק בהם ומכחישם, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים, המדברים בדברי החכמה, כיון שהם מאמינים בחוקים אלו נעשית אצלם החכמה וחוקיה כדבר הידוע בבירור מכח הדעת, תִּשְׁמוּרֵם – וזה ישמור אותם מפני הגאווה, כי יכנעו אל החכמה העליונה הבאה מה' ויאמינו בה.
(ד) בְּאֵין אֲלָפִים – כאשר אין השוורים מאולפים ומלומדים לחרוש בשדה כראוי [ו'אלפים' הוא כינוי לשוורים, כמו "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ" (דברים ז' י"ג)], לא רק שאינם מביאים תועלת בשדה, אלא אֵבוּס בָּר – אין נמצא בר [-תבואה] באבוס, כיון שהם עומדים תמיד באבוס ואוכלים את הבר, אבל אם לימדו אותם לחרוש ולעבוד בשדה, הרי לא רק שאינם צריכים לאכול באבוס, כי הם אוכלים במרעה בדרכם לשדה, אלא וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר – מביא השור בכוחו תבואה רבה, על ידי עבודתו בשדה. והנמשל הוא לאדם, שצריך לישא עול כשור, לחרוש את חלקת חכמתו בשדה התבונה והדעת, ועל ידי זה תצא תבואת הנפש ופרי החכמה. ואילו מי שאינו עושה כן, מלבד זה שהוא עומד כל הזמן במקומו ומפטם את גופו בתענוגי העולם הזה, הרי הוא גם משחית ומזיק במעשיו את דרכי החכמה.
