(ז) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל לַֽעֲבָדָ֗יו בַּקְּשׁוּ־לִי֙ אֵ֣שֶׁת בַּֽעֲלַת־א֔וֹב וְאֵֽלְכָ֥ה אֵלֶ֖יהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּ֑הּ וַיֹּֽאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֛ה אֵ֥שֶׁת בַּֽעֲלַת־א֖וֹב בְּעֵ֥ין דּֽוֹר׃ (ח) וַיִּתְחַפֵּ֣שׂ שָׁא֗וּל וַיִּלְבַּשׁ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיֵּ֣לֶךְ ה֗וּא וּשְׁנֵ֤י אֲנָשִׁים֙ עִמּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־הָֽאִשָּׁ֖ה לָ֑יְלָה וַיֹּ֗אמֶר קָֽסֳמִי־נָ֥א לִי֙ בָּא֔וֹב וְהַ֣עֲלִי לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר־אֹמַ֖ר אֵלָֽיִךְ׃ (ט) וַתֹּ֨אמֶר הָֽאִשָּׁ֜ה אֵלָ֗יו הִנֵּ֨ה אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הִכְרִ֛ית אֶת־הָֽאֹב֥וֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִ֖י מִן־הָאָ֑רֶץ וְלָמָ֥ה אַתָּ֛ה מִתְנַקֵּ֥שׁ בְּנַפְשִׁ֖י לַֽהֲמִיתֵֽנִי׃ (י) וַיִּשָּׁ֤בַֽע לָהּ֙ שָׁא֔וּל בַּֽה֖' לֵאמֹ֑ר חַי־יְהוָ֕ה אִֽם־יִקְּרֵ֥ךְ עָוֹ֖ן בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יא) וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה אֶת־מִ֖י אַֽעֲלֶה־לָּ֑ךְ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־שְׁמוּאֵ֖ל הַֽעֲלִי־לִֽי׃ (יב) וַתֵּ֤רֶא הָֽאִשָּׁה֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַתִּזְעַ֖ק בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וַתֹּאמֶר֩ הָֽאִשָּׁ֨ה אֶל־שָׁא֧וּל ׀ לֵאמֹ֛ר לָ֥מָּה רִמִּיתָ֖נִי וְאַתָּ֥ה שָׁאֽוּל׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר לָ֥הּ הַמֶּ֛לֶךְ אַל־תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י מָ֣ה רָאִ֑ית וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֱלֹהִ֥ים רָאִ֖יתִי עֹלִ֥ים מִן־הָאָֽרֶץ׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַֽה־תָּאֳר֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר אִ֤ישׁ זָקֵן֙ עֹלֶ֔ה וְה֥וּא עֹטֶ֖ה מְעִ֑יל וַיֵּ֤דַע שָׁאוּל֙ כִּֽי־שְׁמוּאֵ֣ל ה֔וּא וַיִּקֹּ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, ואף שאסור לדרוש באוב, היתה כוונתו שהאשה תשאל בעצמה, וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ – אדרוש ממנה לדעת מה נודע לה, והיה סבור שבדרך זו אין איסור. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר.
(ח) וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל כדי שלא יכירוהו, ועשה לשם כך כמה דברים, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, שאינם בגדי מלכות, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, ואין דרך המלך ללכת עם שני אנשים בלבד, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה, ואין דרך המלך לצאת בלילה, וַיֹּאמֶר לאשה, קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ, ולא אמר לה מיד שתעלה את שמואל, כיון שאז היא תבין שהוא המלך, כי אדם פשוט לא היה מעז לבקש להעלות את הנביא באוב.
(ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ – מבקש תקלה בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי.
(י) וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר, חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה.
(יא) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ, וַיֹּאמֶר לה שאול אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי.
(יב) ובדרך ההעלאה באוב, המעלה באוב רואה את האדם ואינו שומע את קולו, ואותו שהעלו עבורו שומע את קולו ואינו רואהו. וכלל נוסף יש בדבר, שהאדם העולה באוב עולה כשראשו למטה ורגליו למעלה, ואם השואל הוא מלך, עולה אותו אדם כדרכו. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל עולה כדרכו, והבינה מכך שהשואל הוא שאול המלך, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר, לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל.
(יג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית [כאמור, השואל אינו רואה, ולכן שאל אותה שאול מה היא רואה], וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל, אֱלֹהִים – אדם גדול וחשוב רָאִיתִי, עֹלִים מִן הָאָרֶץ.
(יד) וַיֹּאמֶר לָהּ שאול, מַה תָּאֳרוֹ. וַתֹּאמֶר, אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל. וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
