(א) וַֽיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ מ֣וֹת שָׁא֔וּל וְדָוִ֣ד שָׁ֔ב מֵֽהַכּ֖וֹת אֶת־הָעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֧שֶׁב דָּוִ֛ד בְּצִֽקְלָ֖ג יָמִ֥ים שְׁנָֽיִם׃ (ב) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וְהִנֵּה֩ אִ֨ישׁ בָּ֤א מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל וּבְגָדָ֣יו קְרֻעִ֔ים וַֽאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַֽיְהִי֙ בְּבֹא֣וֹ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ דָּוִ֔ד אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּב֑וֹא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו מִמַּֽחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל נִמְלָֽטְתִּי׃ (ד) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו דָּוִ֛ד מֶֽה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר הַגֶּד־נָ֣א לִ֑י וַ֠יֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָ֨ס הָעָ֜ם מִן־הַמִּלְחָמָ֗ה וְגַם־הַרְבֵּ֞ה נָפַ֤ל מִן־הָעָם֙ וַיָּמֻ֔תוּ וְגַ֗ם שָׁא֛וּל וִיהֽוֹנָתָ֥ן בְּנ֖וֹ מֵֽתוּ׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד אֶל־הַנַּ֖עַר הַמַּגִּ֣יד ל֑וֹ אֵ֣יךְ יָדַ֔עְתָּ כִּי־מֵ֥ת שָׁא֖וּל וִיהֽוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֨יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַֽעֲלֵ֥י הַפָּֽרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃ (ז) וַיִּ֥פֶן אַֽחֲרָ֖יו וַיִּרְאֵ֑נִי וַיִּקְרָ֣א אֵלַ֔י וָֽאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י מִי־אָ֑תָּה וָאֹמַ֣ר אֵלָ֔יו עֲמָֽלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמָד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כָל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי׃ (י) וָאֶֽעֱמֹ֤ד עָלָיו֙ וַאֲמֹ֣תְתֵ֔הוּ כִּ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י לֹ֥א יִֽחְיֶ֖ה אַֽחֲרֵ֣י נִפְל֑וֹ וָֽאֶקַּ֞ח הַנֵּ֣זֶר ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וְאֶצְעָדָה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֹע֔וֹ וָֽאֲבִיאֵ֥ם אֶל־אֲדֹנִ֖י הֵֽנָּה׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל, כאשר שקעה לגמרי שמש הצלחתו של שאול, ובני ישראל נרדפו מפני אויביהם, אז החלה לזרוח שמש הצלחתו של דוד, וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק, על אף שהיו עמו רק ארבע מאות איש, וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם, ועדיין לא ידע דוד את אשר אירע לשאול ולמחנה ישראל.
(ב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל, וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה [-עפר] עַל רֹאשׁוֹ לאות אבלות, וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד, וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
(ג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד, אֵי מִזֶּה תָּבוֹא. וַיֹּאמֶר אֵלָיו האיש, מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי.
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, מֶה הָיָה הַדָּבָר, הַגֶּד נָא לִי. וַיֹּאמֶר האיש את הדברים כסדר התרחשותם, אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה, וזו היתה תחילת המפלה, שברחו ולא נלחמו, וכתוצאה מכך, וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ, ולבסוף אירע הדבר הקשה ביותר, וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ.
(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, האם ראית זאת בעיניך, או ששמעת זאת מאחרים.
(ו) וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, נִקְרֹא נִקְרֵיתִי [-הגעתי במקרה] בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה ראיתי את שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ, וכפי שהתבאר לעיל שנערו לא רצה להמית אותו, ושאול בעצמו נפל על חניתו], ועדיין לא מת, וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים של הפלישתים הִדְבִּקֻהוּ – הגיעו עד סמוך אליו.
(ז) וַיִּפֶן שאול לאַחֲרָיו, וַיִּרְאֵנִי, וַיִּקְרָא אֵלַי, וָאֹמַר הִנֵּנִי.
(ח) וַיֹּאמֶר לִי שאול, מִי אָתָּה. וָאֹמַר אֵלָיו, עֲמָלֵקִי אָנֹכִי.
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי – תסיים את מיתתי, כִּי כבר אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ – רעידת המוות, ובכל זאת, כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי, ואינה יוצאת מהגוף, ועל ידי שתקרב את מיתתי לא תחשב כרוצח, אלא רק תקצר את יסוריי.
(י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ, כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ על חרבו, וָאֶקַּח הַנֵּזֶר [-הכתר] אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ, וְאֶצְעָדָה [-מין תכשיט] אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה, שהוא הראוי להשתמש בהם עתה במקום שאול.
