(א) וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן וַיִּשְׁאַל֩ דָּוִ֨ד בַּֽה֤' ׀ לֵאמֹר֙ הַאֶֽעֱלֶ֗ה בְּאַחַת֙ עָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֵלָ֖יו עֲלֵ֑ה וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אָ֥נָה אֶֽעֱלֶ֖ה וַיֹּ֥אמֶר חֶבְרֹֽנָה׃ (ב) וַיַּ֤עַל שָׁם֙ דָּוִ֔ד וְגַ֖ם שְׁתֵּ֣י נָשָׁ֑יו אֲחִינֹ֨עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַֽאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי׃ (ג) וַֽאֲנָשָׁ֧יו אֲשֶׁר־עִמּ֛וֹ הֶֽעֱלָ֥ה דָוִ֖ד אִ֣ישׁ וּבֵית֑וֹ וַיֵּֽשְׁב֖וּ בְּעָרֵ֥י חֶבְרֽוֹן׃ (ד) וַיָּבֹ֨אוּ֙ אַנְשֵׁ֣י יְהוּדָ֔ה וַיִּמְשְׁחוּ־שָׁ֧ם אֶת־דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עַל־בֵּ֣ית יְהוּדָ֑ה וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ לֵאמֹ֔ר אַנְשֵׁי֙ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֔ד אֲשֶׁ֥ר קָֽבְר֖וּ אֶת־שָׁאֽוּל׃ (ה) וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־אַנְשֵׁ֖י יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֑ד וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם בְּרֻכִ֤ים אַתֶּם֙ לַֽה֔' אֲשֶׁ֨ר עֲשִׂיתֶ֜ם הַחֶ֣סֶד הַזֶּ֗ה עִם־אֲדֹֽנֵיכֶם֙ עִם־שָׁא֔וּל וַֽתִּקְבְּר֖וּ אֹתֽוֹ׃ (ו) וְעַתָּ֕ה יַֽעַשׂ־ה֥' עִמָּכֶ֖ם חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֑ת וְגַ֣ם אָֽנֹכִ֗י אֶֽעֱשֶׂ֤ה אִתְּכֶם֙ הַטּוֹבָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶ֖ם הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ז) וְעַתָּ֣ה ׀ תֶּֽחֱזַ֣קְנָה יְדֵיכֶ֗ם וִֽהְיוּ֙ לִבְנֵי־חַ֔יִל כִּי־מֵ֖ת אֲדֹֽנֵיכֶ֣ם שָׁא֑וּל וְגַם־אֹתִ֗י מָֽשְׁח֧וּ בֵית־יְהוּדָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עֲלֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
אחרי שסיפר הנביא כיצד לא החזיק דוד במלכות בחוזקה בחיי שאול, אלא אדרבה, נכנע לפניו כעבד אל אדוניו, וגם אחרי מיתת שאול קונן עליו והרג את המבשר על מיתתו, יבואר כי גם עתה עדיין לא התחזק למלוך מעצמו קודם שישאל את פי ה'.
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר, הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, עֲלֵה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה – להיכן אֶעֱלֶה. וַיֹּאמֶר לו ה', חֶבְרֹנָה.
(ב) וַיַּעַל שָׁם דָּוִד, ומאחר ועשה זאת על פי ציווי ה' לא פחד כלל, אלא לקח עמו את בני משפחתו, וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו עלו עמו, אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית, וַאֲבִיגַיִל שהיתה אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי.
(ג) וכן את חייליו לא לקח עמו כדרך העולה למלחמה, אלא, וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ, וַיֵּשְׁבוּ מפוזרים בְּעָרֵי חֶבְרוֹן, ודוד נשאר לבדו בחברון, כי בטח בה'.
(ד) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה, וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה. וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר על אודות אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל. וגם כאן לא נהג דוד כדרך המלכים ההורגים את כל אנשי ואוהבי המלך שקדם להם, אלא אדרבה, שלח לברכם.
(ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם, עִם שָׁאוּל, וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ.
(ו) וְעַתָּה, יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת, וישיב לכם כגמולכם הטוב כנגד החסד שעשיתם, ואל תפחדו עתה פן ילחמו בכם הפלישתים, אלא וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת שעשה עמכם שאול, להצילכם מיד הפלישתים, אֲשֶׁר בעבור שאול עֲשִׂיתֶם את הַדָּבָר הַזֶּה, לגמול עמו חסד ולקוברו.
(ז) וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל להלחם בפלשתים בעצמכם, כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל שהגן עליכם, ומכל מקום אל תתייאשו לחשוב שאין מי שיגן עליכם, וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, ואנוכי אגן עליכם.
