ד וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הַֽהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ ה וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּעַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֨יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּֽהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃ ו וַיְמַ֣ן יְהוָֽה־אֱ֠לֹהִים קִֽיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל ׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ד) וַיֹּאמֶר ה' אל יונה, הַהֵיטֵב – וכי שלחתי אותך לומר נבואה טובה, שמחמת כן חָרָה לָךְ שלא התקיימה נבואתך, ואתה חושש שיחזיקוך לנביא שקר, והרי שלחתי אותך על נבואה לרעה, וידוע שכאשר אומר ה' נבואה לרעה הרי היא קיימת רק בתנאי שלא יחזרו בתשובה, ואם חוזרים בתשובה מתבטלת הנבואה, ואין זו כנבואה לטובה, שאינה מתבטלת לעולם.
(ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר, ולא עזב את המקום לגמרי, כי חשב בליבו שגם אם לא תהיה הפיכה ממש, מכל מקום מסתבר שיהיה בעיר איזה רושם מהגזירה [וכמו בחטא העגל, שאף על פי שסלח ה' לישראל ולא הכחידם לגמרי, מכל מקום היתה מגיפה בעם], וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר, וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ – תחת דפנות הסוכה בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר. אך לא עשה לו צל מעל לראשו, אלא היה יושב בבוקר בצל הדופן המזרחית, ואחרי חצות היום בצל הדופן המערבית, ובצהריים לא היה לו צל כלל.
(ו) וַיְמַן [-הזמין] ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן – מין עשב גדול שיש לו ענפים ועלים רבים, וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ – מרעת השמש והחום שהיה לו. וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כי הבין מכך שרצון ה' הוא שיתעכב סמוך לעיר לראות בפורענות הרשעים.
