משנה
משנתנו ממשיכה לדון בענין האפשרות להעביר בני אדם ממקום למקום גם שלא מרצונם: הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אדם העולה לארץ ישראל יכול להעלות איתו את כל בני ביתו, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין – ואין מוציאים שום אדם מארץ ישראל לחוץ לארץ. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים – בין האיש ובין האשה, רשאים להעלות את בן זוגם לארץ ישראל או לירושלים, וְאֶחָד עֲבָדִים – וכן עבד כנעני, רשאי בעליו להעלותו בעל כרחו לארץ ישראל או לירושלים, ואינו רשאי להוציאו משם.
עתה עוברת המשנה לדון באדם שנשא אשה וכתב לה כתובה במקום אחד, וגירשה במקום אחר, ויש הבדל בשווי המטבעות בין המקומות, האם משלם את כתובתה לפי מקום כתיבת הכתובה או לפי מקום הגירושין, ששם מתחייב הוא בפועל בתשלומי הכתובה: נָשָׂא האדם אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְגֵרְשָׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוּטְקִיָּא, ששם המטבעות גדולים ושוים יותר, נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוּטְקִיָּא, וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, אם נשאה בקפוטקיא, נותן לה כתובתה מִמָּעוֹת קַפּוּטְקִיָּא, על אף שגירשה בארץ ישראל. אמנם, אם נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוּטְקִיָּא, וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוּטְקִיָּא, לדברי הכל נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת קַפּוּטְקִיָּא, הגדולים יותר, ולא ממעות ארץ ישראל.
גמרא
שנינו במשנה, 'הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'. מבררת הגמרא, לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה באה המשנה לרבות בלשון 'הכל'. ומבארת, לְאַיְתּוּיֵי [-לרבות] עֲבָדִים עבריים, שאם הלך האדון לגור בארץ ישראל או בירושלים, צריך עבדו העברי ללכת אחריו. ממשיכה הגמרא ומבררת, וּלְמַאן דְּתָנֵי – ולשיטת מי שגורס במשנתנו בפירוש 'עֲבָדִים', לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה באה לרבות לשון 'הכל', ומבארת, לְאַיְתּוּיֵי – באה המשנה לרבות בכך שאין מוציאים מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרָע.
מבררת הגמרא, ולשון 'וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין' ששנינו במשנה, לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה באה לשון זו לרבות. ומבארת הגמרא, לְאַיְתּוּיֵי – לרבות עֶבֶד כנעני שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, שאין מוציאים אותו מארץ ישראל להחזירו לאדונו, אלא נשאר בארץ ישראל.
ממשיכה הגמרא ומבררת, לשון 'הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם', לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה באה היא לרבות. ומבארת, לְאַיְתּוּיֵי – לרבות שמעלים לירושלים אפילו מִנָּוֶה הַיָּפֶה לַנָּוֶה הָרָע. ומה ששנינו 'וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין', לְאַיְתּוּיֵי – לרבות שאין מוציאים מירושלים אֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרָע לַנָּוֶה הַיָּפֶה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין עליה לארץ ישראל ולירושלים: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הוּא [-הבעל] אוֹמֵר שרצונו לַעֲלוֹת לארץ ישראל או לירושלים, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת, כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו – אם אינה מסכימה לעלות תֵּצֵא – רשאי הבעל לגרשה שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת שרצונה לַעֲלוֹת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת. וְאִם לָאו – אם אינו מתרצה לעלות, יוֹצִיא – כופים אותו לגרשה, אם רצונה בכך, וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, או מירושלים אל מחוץ לירושלים, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת, כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו – אם אינה מתרצה להשאר במקומה, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה. הוּא אוֹמֵר לָצֵאת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת. וְאִם לָאו, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
שנינו במשנה, 'נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל' וכו'. תמהה הגמרא על הדינים האמורים במשנתנו, הָא גּוּפָהּ קַשְׁיָא – המשנה מצד עצמה קשה היא, ויש סתירה בדבריה, אָמַרְתְּ – אמר התנא של משנתנו שאם נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוּטְקִיָּא, נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַלְמָא – ומוכח מכך, דבָּתַר שִׁעְבּוּדָא אַזְלִינָן – הולכים אחר המקום שבו נכתבה הכתובה והשתעבד הבעל, לכן גובה ממעות ארץ ישראל, וְהָדַּר תָּנֵי – וחזר התנא ושנה, נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוּטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַלְמָא – ומדין זה מוכח דבָּתַר גֻּבְיָנָא אַזְלִינָן – שהולכים אחר מקום גביית הכתובה, ואם כן שני הדינים הללו סותרים זה לזה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַבָּא, מִקֻּלֵי כְּתֻבָּה שָׁאנוּ כָּאן – דין זה הוא אחד מדיני כתובה שהקילו בה חכמים, שאמרו שגובה האשה מסוג המטבעות הקטנים יותר, ולכן בין אם היתה כתיבת הכתובה בארץ ישראל, ובין אם היתה גבייתה בארץ ישראל, גובה ממעות ארץ ישראל, שהם קטנים יותר ממעות קפוטקיא. וממשיכה הגמרא ומבארת, ואילו רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שאם נשאה בקפוטקיא נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת קַפּוּטְקִיָּא, היינו כיון דקָסָבַר שחיוב כְּתֻבָּה הוא מדְּאוֹרַיְיתָא, ודינו ככל התחייבות ממונית, שחלה ההתחייבות לפי המקום שבו נכתבה, ולא לפי מקום גבייתה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, היה השטר כָּתוּב בְּבָבֶל, מַגְבֵּהוּ מִמָּעוֹת בָּבֶל, ואין חילוק אם בא לגבות את החוב בבבל או בארץ אחרת. ואם היה השטר כָּתוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַגְבֵּהוּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. היה השטר חוב כָּתוּב סְתָם, ולא התפרש בשטר שם הארץ שבה נכתב, הדבר תלוי במקום שבו הוציאו לגבותו, אם הוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל, מַגְבֵּיהוּ מִמָּעוֹת בָּבֶל, הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַגְבֵּיהוּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. היה כָּתוּב בּוֹ 'כֶּסֶף' סְתָם, ולא נכתב בו איזה סוג מטבע הוא, מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה, מַגְבֵּיהוּ, ויכול לשלם לו במטבעות הקטנים ביותר. מסיימת הברייתא ואומרת, מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּכְתֻבָּה.
מבררת הגמרא, מה שאמרה הברייתא 'מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּכְתֻבָּה', אַהַיָּיא – לגבי איזה דין אמרה כן הברייתא. ומבארת, אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא, אַרֵישָׁא – על הדין האמור ברישא, שלגבי שטר חוב אמרה הברייתא שגובה תמיד כפי מקום הכתיבה, ועל זה סיימה הברייתא ואמרה שבכתובה אין הדין כן, אלא גובה תמיד מהמעות הקטנים, וְלַאֲפּוּקֵי – ולהוציא מִדעתו דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שבמשנתנו, דְּאָמַר כְּתֻבָּה דְּאוֹרַיְיתָא, ומחמת כן הוא סובר שגובה לעולם מהמעות של מקום כתיבת הכתובה, קָא מַשְׁמָע לָן – השמיעה לנו הברייתא שכתובה היא חיוב דְּרַבָּנָן, וכשיטת חכמים במשנתנו, ומחמת כן גובה לעולם מהמעות הקטנים יותר. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שכתובה שנכתבה במקום אחד ונגבית במקום אחר אינה נגבית לפי סוג המטבעות שבמקום הכתיבה, אלא לפי סוג המטבע הקטן יותר שביניהם.
הַדְרָן עֲלָךְ שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵירוֹת, וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת
