שיעור 17, מסכת כתובות, פרק שני

כפי שהתבאר לעיל, אמר אביי שאם אין עדים המכירים את חתימת ידו, והוא עצמו אינו רוצה להעיד עליה בבית דין [כדי שיוכל להעיד על חתימת העד השני] יחתום את חתימתו על חתיכת חרס וישליכנה בבית דין, והדיינים יקיימו את חתימתו שבשטר על ידי השוואתה לחתימה זו. מבארת הגמרא את לשונו של אביי: וְדַוְקָא אַחַסְפָּא – ובדווקא אמר אביי שיחתום על חתיכת חרס, אֲבָל אַמְּגִילְּתָא – אך על חתיכת קלף, לֹא יחתום, והטעם לכך, כיון שכשחותם על קלף יש לחשוש דִּילְמָא מַשְׁכַּח לָהּ אֱינָשׁ דְּלָא מְעַלֵּי – שמא ימצא את אותו קלף אדם שאינו הגון, וְכָתִיב עֲלֵיהּ מַאי דְּבָעֵי – ויכתוב שם מה שירצה, וכגון שהחתום מטה חייב לו סכום כסף גדול, וּתְנָן – והרי שנינו במשנה, הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ – הוציא המלוה שטר חוב שחתם עליו הלוה את חתימת ידו [אף על פי שנוסח השטר בכתב יד אחר (יבמות ל: ד"ה כתב)], אף על פי שאין חתומים שם עדים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין – מנכסים שברשות הלוה עצמו, [אך לא מנכסים 'משועבדים', והיינו נכסים שמכר הלוה לאחרים, כיון שאין חתימת ידו מועילה להוציא נכסים מיד לקוחות שקנו ממנו קרקעות, שמא כתב את השטר לאחר שאותם לקוחות קנו את הקרקעות], וגם בשטר זה יוכל אותו אדם להוציא ממנו ממון, ולכן אמר אביי שלא יחתום על קלף, אלא על חרס, שהוא דבר שניתן לזייפו בקלות [כיון שאין המחיקה ניכרת בו, בשונה מקלף], ולכן שטר שנכתב עליו, פסול, וממילא אין חשש בכך שתהיה חתימת ידו על החרס.

הגמרא ממשיכה לדון בענין קיום שטרות, ולהבנת הדין יש להקדים, שכאשר מבררים הדיינים את אמיתות חתימות העדים שבשטר, הרי הם כותבים על גביו ששטר זה יצא לפניהם, וביררו שחתימות העדים שעליו הן חתימות אמיתיות, והשטר כשר, וחותמים שלשת הדיינים על נוסח זה המאשר את אמיתות השטר. אמנם, אם לא השתמש המלוה בשטר מיד, ומוציאו לאחר זמן, הרי כשם שבכל שטר יש חשש שחתימות העדים מזוייפות, אף כאן יש לחשוש שזייף גם את חתימות העדים וגם את חתימות הדיינים, ולכן יש צורך לחזור ולקיימו. הגמרא עוסקת עתה בדין שטר שכזה, שיש בו חתימות עדים וחתימות דיינים, שבא המלוה להשתמש בו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, עֵד וְדַיָּן מִצְטָרְפִין, כלומר, בשטר שיש בו חתימות עדים וחתימות דיינים, אין צורך לחזור ולקיים את חתימות שני העדים, או את חתימות שלשת הדיינים, אלא די בכך שיקיים המלוה חתימה של עד אחד על ידי שהעד עצמו יעיד שחתימתו אמיתית, וכן יקיים חתימה של דיין אחד על ידי שאותו דיין יעיד שחתימתו שעל גבי השטר אמיתית היא, כדי להכשיר את השטר, כיון ששניהם נחשבים כמי שמעידים על נכונות השטר, שהרי העד מעיד שהענין הכתוב בשטר הוא אמת [וכפי שהתבאר לעיל שעד המעיד על חתימת יד עצמו הרי זה כאילו העיד על תוכן העדות הכתובה בשטר], וכן הדיין מעיד שבפניו ובפני חבריו הדיינים, ביושבם כבית דין, התקיים השטר והתבררה אמיתותו.
אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא – כמה מעולה ונכונה היא הלכה זו.
אָמַר לֵיה רָבָא לרמי בר חמא, מַאי מְעַלִּיּוּתָא – וכי במה מעולה ומשובחת היא מימרא זו, והרי אינה נכונה כלל, שהרי מַאי דְּמַסְהִיד סָהֲדָא – העדות שמעיד עליה העד, והיינו על תוכן העדות שבשטר, לֹא מַסְהִיד דַּיָּינָא – אין זו עדותו של הדיין, שהרי הדיין מעיד רק על אמיתות חתימות העדים שתבררה לו ולחבירו בבית דין, ואינו מעיד כלל על תוכן אמיתות העדות הכתובה בשטר, וּמַאי דְּמַסְהִיד דַּיָּינָא – ואילו מה שמעיד הדיין, שהחתימות אמיתיות, לֹא מַסְהִיד סָהֲדָא – אין העד מעיד על כך, שהרי אינו מקיים את חתימת יד חבירו, אלא רק מעיד על חתימת יד עצמו, וכמעיד על המנה הכתוב בשטר, אַלְמָא לָא מִצְטָרְפֵי – אלא ודאי אין העד והדיין יכולים להצטרף יחד ולקיים את השטר. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאין עד ודיין המעידים על חתימות יד עצמם יכולים להצטרף יחד ולקיים את השטר.

דין נוסף בענין קיום שטרות: אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, שְׁלֹשָׁה דיינים שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם את הַשְּׁטָר, שְׁנַיִם מֵהֶם [-מבין אותם שלשה דיינים] מַכִּירִים בעצמם את חֲתִימוֹת יְדֵי העֵדִים שבשטר זה, ואינם צריכים לקבל עדות על כך, וְדיין אֶחָד מהם אֵינוֹ מַכִּיר, עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ – קודם שחתמו על נוסח קיום השטר שכותבים הדיינים, הרי אותם שנים מְעִידִים על אמיתות החתימות בְּפָנָיו – בפני הדיין השלישי, וְחוֹתֵם עמהם על קיום השטר. מִשֶּׁחָתְמוּ – אבל אם כבר חתמו שלשתם על קיום השטר, וגם הדיין השלישי חתם על כך, אף שבאמת לא ידע שזו חתימה אמיתית, אֵין השנים מְעִידִים בְּפָנָיו וְחוֹתֵם, והגם שעתה יודע הוא על פי עדות השנים שאכן החתימות אמיתיות, מכל מקום אינו יכול לחתום, מאחר שקיום זה נכתב בשקר, שהרי כתוב בו ששלשת הדיינים ביררו את אמיתות החתימות והתקיים בפניהם כראוי, ואין זו אמת, וגם חתימות שני הדיינים האחרים אינן מועילות כלום, כיון שכבר חתמו בלא צירוף השלישי, שהרי בשעת חתימתם לא ידע שחתימות העדים אמיתיות, והתבטל בכך מושב הבית דין.
לומדת מכך הגמרא כמה דינים: שְׁמַע מִינָּהּ תְּלַת – יש ללמוד מהלכה זו שלשה דינים, א. שְׁמַע מִינָּהּ עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן – יש ללמוד מכך שהעד המעיד על הדבר יכול להיות דיין באותו ענין, שהרי כאן הדיינים עצמם מעידים על אמיתות החתימות בפני השלישי, והיינו בְּעדות דְרַבָּנָן, וכגון כאן, שמן התורה אין צורך כלל בקיום החתימות של העדים, אלא סומכים אנו על כך שמן הסתם זהו שטר כשר, ורק מדרבנן יש צורך בקיום השטר, ובזה עד נעשה דיין. ב. וּשְׁמַע מִינָּהּ, דַּיָּנִים הַמַּכִּירִים בעצמם את חֲתִימוֹת יְדֵי הָעֵדִים, אֵין צְרִיכִין עדים אחרים לְהָעִיד על כך בִּפְנֵיהֶם, וכמבואר בהלכה זו, שאותם שנים המכירים את חתימות העדים אינם צריכים לקבל עדות נוספת בענין, אלא פוסקים על פי ידיעתם, ואף שאין כאן 'הגדת עדות', אין בכך כל חסרון, ואדרבה, ידיעת עצמם עדיפה, שהרי לא תהא שמיעה מפי העדים גדולה מראייה וידיעה של הדיינים עצמם. ג. וּשְׁמַע מִינָּהּ, דַּיָּנִים שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת עֵדִים, צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד וכמבואר כאן, שצריכים השנים להעיד בפני השלישי, ואין אומרים שכיון ששני דיינים מתוך הבית דין מכירים את החתימות, יכול הדיין השלישי לסמוך עליהם, אלא צריך הוא גם כן לקבל עדות על אמיתת חתימות העדים שבשטר, ורק אז יכול הוא להצטרף לשני הדיינים ולחתום על קיום השטר.