(ח) וַ֠יָּבִאוּ אֶת־רֹ֨אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת אֶל־דָּוִד֮ חֶבְרוֹן֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּֽה־רֹ֣אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת בֶּן־שָׁאוּל֙ אֹֽיִבְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר בִּקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן ה' לַֽאדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ נְקָמוֹת֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה מִשָּׁא֖וּל וּמִזַּרְעֽוֹ׃ (ט) וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד אֶת־רֵכָ֣ב ׀ וְאֶת־בַּֽעֲנָ֣ה אָחִ֗יו בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵֽרֹתִ֖י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֑ם חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃ (י) כִּ֣י הַמַּגִּיד֩ לִ֨י לֵאמֹ֜ר הִנֵּה־מֵ֣ת שָׁא֗וּל וְהֽוּא־הָיָ֤ה כִמְבַשֵּׂר֙ בְּעֵינָ֔יו וָאֹֽחֲזָ֣ה ב֔וֹ וָֽאֶהְרְגֵ֖הוּ בְּצִֽקְלָ֑ג אֲשֶׁ֥ר לְתִתִּי־ל֖וֹ בְּשֹׂרָֽה׃ (יא) אַ֞ף כִּֽי־אֲנָשִׁ֣ים רְשָׁעִ֗ים הָֽרְג֧וּ אֶת־אִישׁ־צַדִּ֛יק בְּבֵית֖וֹ עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ וְעַתָּ֗ה הֲל֨וֹא אֲבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּמוֹ֙ מִיֶּדְכֶ֔ם וּבִֽעַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִן־הָאָֽרֶץ׃ (יב) וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַנְּעָרִ֜ים וַיַּֽהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת־יְדֵיהֶם֙ וְאֶת־רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל־הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֨שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶֽבֶר־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
(ח) וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד שבעיר חֶבְרוֹן, וַיֹּאמְרוּ אֶל דוד הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וַיִּתֵּן ה' לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ.
(ט) וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, וַיֹּאמֶר לָהֶם, חַי ה' – נשבע אני בשם ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה.
(י) כִּי אותו נער עמלקי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל, וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו – הוא חשב שהוא מבשר לי בשורה טובה, וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה – הרגתיו על כך שחשב שהוא מבשר לי בשורה טובה [ובזה הראה דוד שלא האמין לאותו נער שהוא גמר את הריגתו של שאול, וגם אם היה עושה כן לא היה חייב מיתה, לפי שכבר היה שאול עומד למות, והרגו רק כעונש על כך שחשב שמיתת שאול המלך היא בשורה טובה]. ואף על פי שגם לדברי הנער לא הרג את שאול ממש, אלא רק גמר את מיתתו כשעמד כבר למות, והיה זה במלחמה, שבין כך היה עתיד שאול למות שם, שהרי כבר אמר לו שמואל בנבואה יום קודם לכן שימות במלחמה, ואף על פי כן הרגתי את אותו נער המבשר.
(יא) אַף כִּי – קל וחומר כאן, אשר אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק, שלא חטא חטא שיש בו משפט מוות, בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, ולא היה זה במלחמה, והרגוהו ממש כשהיה חי ובריא, ולא רק גמרו את מיתתו, וְעַתָּה – ולכן, בהיות שמעשה זה חמור הרבה יותר ממעשהו של הנער המגיד, הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ.
(יב) וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים, וַיַּהַרְגוּם – הרגו את שני שרי הגדוד, רכב ובענה, וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם שעשו את מעשה הרצח, וְאֶת רַגְלֵיהֶם שהלכו אל דוד לבשרו על כך, וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן, ואף שבדין תורה אין עונש כזה, עשה כן דוד מדין מלכותו, שלא יזידו בני אדם לעשות כמעשיהם. וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ, וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן.
