יח קַל־ה֤וּא ׀ עַל־פְּנֵי־מַ֗יִם תְּקֻלַּ֣ל חֶלְקָתָ֣ם בָּאָ֑רֶץ לֹֽא־יִ֝פְנֶ֗ה דֶּ֣רֶךְ כְּרָמִֽים׃ יט צִיָּ֤ה גַם־חֹ֗ם יִגְזְל֥וּ מֵֽימֵי־שֶׁ֗לֶג שְׁא֣וֹל חָטָֽאוּ׃ כ יִשְׁכָּ֘חֵ֤הוּ רֶ֨חֶם ׀ מְתָ֘ק֤וֹ רִמָּ֗ה ע֥וֹד לֹֽא־יִזָּכֵ֑ר וַתִּשָּׁבֵ֖ר כָּעֵ֣ץ עַוְלָֽה׃ כא רֹעֶ֣ה עֲ֭קָרָה לֹ֣א תֵלֵ֑ד וְ֝אַלְמָנָ֗ה לֹ֣א יְיֵטִֽיב׃
֍ ֍ ֍
(יח) לאחר שסיים לתאר את מעשיהם של הרשעים שביבשה, מתאר הוא את מעשי שודדי הים, שגם הם ממחריבי הישוב, ורחוקים הם ממקום בני אדם, ואם ישמידם ה' בהשגחה פרטית לא יתפרסם הדבר ולא יפגע בבחירה של שאר בני האדם, קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם – מפליג השודד בסירה קלה כדי לשוט במהירות על מי הים, תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ – החלק שיש להם בארץ מקולל לגמרי, כיון שאינו מגיע למקום ישוב, ואינו מטפל בקרקעות שיש לו, לֹא יִפְנֶה לעולם אל דֶּרֶךְ כְּרָמִים, שדרך לנוטעם סמוך לעיר, אלא הוא נשאר תמיד במקומות רחוקים מישוב בני אדם.
(יט) צִיָּה גַם חֹם – בזמן הקיץ והחום, שאז דרך בני אדם להפליג באניות, יִגְזְלוּ אותם, ובעת החורף, שהים מלא במֵימֵי שֶׁלֶג, ואין בני אדם מפליגים באניות, אז שְׁאוֹל חָטָאוּ – ישבו לחטוא ב'שאול', שהם מחילות עמוקות שהם חופרים לעצמם באיי הים, ונמצאים שם בחודשי החורף.
(כ) יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה – את הנערה שפיתה בתחילה במירמה להמתיק עמו סוד ולגלות לו סתריה, ישכחנה וימאס בה, עוֹד לֹא יִזָּכֵר אצלו הדבר, וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה – אותה נערה צעירה [ו'עולה' הוא כמו 'עולת ימים', מלשון עוללים], תשאר כעץ נשבר ללא לחלוחית וחיות, לאחר שיעזבנה וינטשנה.
(כא) כי אז הוא מתחבר לאשה אחרת, רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד – ומעקר אותה כדי שלא תלד ותתגנה בעיניו, וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב – ואת הנערה הקודמת, היושבת נפרדת ממנו כאלמנה, לא ייטיב לה עוד, ויעזבנה לגמרי.
