(יב) כִּ֣י ׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִֽימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִֽינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ׃ (יג) ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹֽנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ (יד) אֲנִי֙ אֶֽהְיֶה־לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִֽהְיֶה־לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲוֹת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ (טו) וְחַסְדִּ֖י לֹֽא־יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּֽאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֨תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ׃ (טז) וְנֶאְמַ֨ן בֵּֽיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד־עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִֽהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד־עוֹלָֽם׃ (יז) כְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַֽחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל־דָּוִֽד׃
֍ ֍ ֍
(יב) אחרי שהודיעו ה' שבסוף ימיו תהיה לו מנוחה מכל אויביו, הוסיף לבשר לו גם כן שתהיה מלכותו מלכות עולם, כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ [וכאן בישרו שימלאו ימיו לשבעים שנה], וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ [וכאן בישרו לא יהרג במלחמה], וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ [ולא שימלוך בנו בחייו, כפי שרצה לעשות אבשלום], אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ [וכאן בישרו שהבן שעתיד למלוך אחריו עדיין לא נולד], וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, והיינו שמיד עם תחילת מלכותו תהא בידו מלכות חזקה ושלמה.
(יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, כיון שיהיה לו עושר גדול ויהיו לו עבדים רבים [והוא גם יוכל לבנות את הבית לשם שמים, ואילו אצל דוד תיתכן בבניית הבית גם תערובת של מחשבה לשם תועלת זו שתהיה לו מנוחה מאויביו], וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ שתהיה קיימת עַד עוֹלָם.
(יד) עתה הוסיף ה' להבטיח לו שאין לו לחשוש שיסיר את חסדו מבנו מחמת חטאיו, כי אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ – אם יתחיל להעוות את דרכו, מיד יחזירהו ה' לדרך הטובה, וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט שמכים בו את האֲנָשִׁים [והיינו בעונש קל, ולא בשבט שמכים בו את הסוסים, שהוא עונש קשה], וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – בנגעים טבעיים המצויים בבני האדם, ולא בעונשים חמורים היוצאים מגדר הטבע, ועל ידי זה יחזור מיד למוטב, לפני שיספיק לחטוא הרבה, ועל ידי זה לא תתבטל הבטחת ה' שתימשך מלכותו, אף אם יחטא.
(טו) וגם אין לו לחשוש שימצא ה' אדם אחר הראוי יותר לחסד, כפי שמצא ה' את דוד ראוי לחסדו יותר משאול, כיון שגם על זה הבטיחו ה', וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי את חסדי מֵעִם שָׁאוּל, אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי את חסדי עמו מִלְּפָנֶיךָ, מחמת שהיית ראוי יותר לחסד, דבר זה לא אעשה לבנך, אלא ישאר ראוי לחסדי תמיד.
(טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ – כיון שההבטחה למלכות בנך היא בזכותך, ושמך נקרא עליה, וזהו שכר על צדקתך, הרי זו הבטחה נאמנה שלא תסור לעולם. וגם בזמן הגלות, כאשר לא יהיה מלך בישראל, מכל מקום כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם, כיון שדוד בעצמו ישב על כסא המלכות בימות המשיח.
(יז) והנה הנבואה זו היה החלק הראשון דברים קשים, שבהם הוכיחו ה' וביאר לו שעדיין לא הגיע זמן מנוחתו, ועדיין לא הובטחה לו המלכות, והחלק השני היה הבטחות טובות על העתיד, וכְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שהם הדברים הקשים, וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה, שאלו הן ההבטחות הטובות, כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד, ולא חשש לומר לו גם את הדברים הקשים, כפי שנמסר לו בנבואה מאת ה'.
