כא לַֽחֲכַם־לֵ֭ב יִקָּרֵ֣א נָב֑וֹן וּמֶ֥תֶק שְׂ֝פָתַ֗יִם יֹסִ֥יף לֶֽקַח׃ כב מְק֣וֹר חַ֭יִּים שֵׂ֣כֶל בְּעָלָ֑יו וּמוּסַ֖ר אֱוִלִ֣ים אִוֶּֽלֶת׃
֍ ֍ ֍
(כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, כלומר, 'חכם' סתם הוא מי שקנה ויודע את חוקי החכמה, ו'חכם לב' הוא מי שהכניע כבר את יצריו והורגל בדרכי החכמה לגמרי, עד שאין תאוות לבו מתנגדות לחוקי החכמה הידועים לו, כי לבו מלא בחכמה ולא יתעורר כלל לדברים רעים, והרי הוא כמי שהפך את טבעו לנהוג כפי כללי החכמה, והוא דומה בכך ל'נבון', שהוא המעמיק בהבנת חוקי החכמה, ועל ידי זה מבין אותם לטעמיהם ושרשיהם, ויכול הוא אף ללמוד דבר מדבר ולהקיש ענין לענין, וגם הוא אינו מתפתה לתאוות היצר ונטיות הלב, כיון שהחכמה אצלו אינה חוקים וכללים בלבד, אלא היא כמו ידיעה ברורה שהשיג בשכלו, אלא שהנבון צריך לעמול הרבה עד שיבין את כל כללי וחוקי החכמה, ואילו ה'חכם לב', הגם שלא השיג את טעמי החכמה על פי דרכי התבונה, מכל מקום על ידי שטבעו נעשה מתאים לכללי החכמה, הגיע לדרגת 'נבון' בכך שאין היצר והתאוות שולטים בו. וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח, כלומר, הנבון מוסיף לימודים חדשים על ידי מידת הבינה, שהיא לימוד דבר מדבר, והחכם לב אמנם לא יוכל להשיגם במידת הבינה, אך אם ימתיק את הדברים עד שיהיו חוקי החכמה מסודרים וברורים בשפתיו כדבר הידוע, יוסיף ויקח לימודים חדשים בכללי החכמה, וכפי שיבואר בהמשך הפסוקים [ולשון 'לקח' מורה על קבלת הדברים, כי החכם לב אינו כמו הנבון שמתווספים לו הדברים מתוך בינתו, אלא מתווספים לו הדברים מתוך הרגלו בעניני החכמה, וכיון שעיקר חוקי החכמה באים בקבלה, אף תוספת זו מתייחסת אל הקבלה].
(כב) מבאר עתה באיזו דרך יוכל חכם לב לקנות ולהבין את חוקי החכמה, הגם שאינו משיג אותם במידת הבינה, מְקוֹר חַיִּים, כלומר, אותו מעיין מים חיים שממנו שואב חכם לב את הדעת, הוא שֵׂכֶל בְּעָלָיו, כי השכל הוא כח מיוחד שיש באדם להבין ולהשכיל בדברים נעלמים, ויש בכוחו גם להשכיל את חוקי החכמה, הגם שביסודם הם מקובלים מה' ואינם מיוסדים על היקשי הדעת ומופתיה, וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת – וְשֵׂכֶל זה יועיל גם לאוילים, שטבעם להטיל ספק בכל דבר, כי על ידי השכל ימצא את הדרך לומר להם דברי מוסר, ולהוכיח להם שדרכם היא דרך אִוֶּלֶת [וכפי שיבואר להלן (פסוקים כ"ה-כ"ו) באיזו דרך יוכל להוכיח את האוילים].
