פרק ז א שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַֽיהוָ֑ה עַל־דִּבְרֵי־כ֗֝וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי׃ ב יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִ֑יתִי הֽוֹשִׁיעֵ֥נִי מִכָּל־רֹֽ֝דְפַ֗י וְהַצִּילֵֽנִי׃ ג פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵ֣ה נַפְשִׁ֑י פֹּ֝רֵ֗ק וְאֵ֣ין מַצִּֽיל׃ ד יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי׃ ה אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָֽאֲחַלְּצָ֖ה צֽוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם׃ ו יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב ׀ נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י ׀ לֶֽעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
פרק ז
מזמור זה עוסק באדם ששמו כוש בן ימיני [ויש אומרים שהיה זה שאול המלך] שלקח עמו אנשים רבים לרדוף אחרי דוד ולהורגו, אך לבסוף נפל בבור שכרה לדוד. ומבאר כי אמנם כוש זה עם אנשיו היו שבט אפו של ה' להעניש את דוד, אך כאשר הביט ה' על מעשיהם הרעים ביחס למעשי דוד, החזיר את כעסו עליהם:
(א) שִׁגָּיוֹן לְדָוִד, אֲשֶׁר שָׁר לַייָ, עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי, שרדף אחרי דוד להורגו.
(ב) יְיָ אֱלֹהַי, בְּךָ חָסִיתִי, ולכן הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי, וְהַצִּילֵנִי – ולאחר שכבר נתפסתי בידם, הצל אותי מהם.
(ג) כי אם לא תצילני, אתיירא פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה את נַפְשִׁי, שהרי הוא כבר פֹּרֵק את אברי, וְאֵין מַצִּיל אותי מידו.
(ד) לאחר מכן נלכד אותו כוש בן ימיני במזימה שזמם על דוד ונהרג בעצמו, אך לא על ידי דוד, אך היו רבים שאמרו שדוד היה הגורם להריגתו, ועל כך אומר, יְיָ אֱלֹהַי, הרי גם אִם באמת עָשִׂיתִי זֹאת, להורגו בידי, אִם – וכי יֶשׁ בכך עָוֶל בְּכַפָּי, והרי מותר לי להרוג את הבא להורגני.
(ה) אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע – האם ניתן לומר שגמלתי רע לאדם שהיה איש שלומי, וָאֲחַלְּצָה – בכך שזירזתי את אנשי להלחם נגד צוֹרְרִי רֵיקָם – הצוררים אותי על דבר ריק ללא סיבה, והרי אין בכך כל גמול רע למי שעשה לי טובה.
(ו) וכי ראוי שמחמת כן יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי, וְיַשֵּׂג, וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי, וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן, כאילו הרגני בדין ובמשפט, שמחמת כן אף כבודי יושפל עד עפר, והאם היה ראוי שאשתוק על הנהגה זו, סֶלָה [-סיום הענין הראשון של מזמור זה].
