(א) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲכִ֣י יֶשׁ־ע֔וֹד אֲשֶׁ֥ר נוֹתַ֖ר לְבֵ֣ית שָׁא֑וּל וְאֶֽעֱשֶׂ֤ה עִמּוֹ֙ חֶ֔סֶד בַּֽעֲב֖וּר יְהֽוֹנָתָֽן׃ (ב) וּלְבֵ֨ית שָׁא֥וּל עֶ֨בֶד֙ וּשְׁמ֣וֹ צִיבָ֔א וַיִּקְרְאוּ־ל֖וֹ אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֧לֶךְ אֵלָ֛יו הַֽאַתָּ֥ה צִיבָ֖א וַיֹּ֥אמֶר עַבְדֶּֽךָ׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ הַאֶ֨פֶס ע֥וֹד אִישׁ֙ לְבֵ֣ית שָׁא֔וּל וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה עִמּ֖וֹ חֶ֣סֶד אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ ע֛וֹד בֵּ֥ן לִיהֽוֹנָתָ֖ן נְכֵ֥ה רַגְלָֽיִם׃ (ד) וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ הַמֶּ֖לֶךְ אֵיפֹ֣ה ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּה־ה֗וּא בֵּ֛ית מָכִ֥יר בֶּן־עַמִּיאֵ֖ל בְּל֥וֹ דְבָֽר׃ (ה) וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיִּקָּחֵ֗הוּ מִבֵּ֛ית מָכִ֥יר בֶּן־עַמִּיאֵ֖ל מִלּ֥וֹ דְבָֽר׃ (ו) וַ֠יָּבֹא מְפִיבֹ֨שֶׁת בֶּן־יְהֽוֹנָתָ֤ן בֶּן־שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ מְפִיבֹ֔שֶׁת וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃ (ז) וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ דָוִ֜ד אַל־תִּירָ֗א כִּ֣י עָשֹׂה֩ אֶֽעֱשֶׂ֨ה עִמְּךָ֥ חֶ֨סֶד֙ בַּֽעֲבוּר֙ יְהֽוֹנָתָ֣ן אָבִ֔יךָ וַהֲשִֽׁבֹתִ֣י לְךָ֔ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה שָׁא֣וּל אָבִ֑יךָ וְאַתָּ֗ה תֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֖י תָּמִֽיד׃ (ח) וַיִּשְׁתַּ֕חוּ וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י פָנִ֔יתָ אֶל־הַכֶּ֥לֶב הַמֵּ֖ת אֲשֶׁ֥ר כָּמֽוֹנִי׃
֍ ֍ ֍
דרך המלכים הקדמונים היתה שהמלך החדש הורג ומשמיד את כל משפחת המלוכה הקודמת, כדי שלא יקומו למרוד בו. ומחמת כן אף משפחת שאול הסתתרה לאחר מיתת שאול ומלכות דוד, ולכן אף שהיה דוד חתן של שאול, לא ידע היכן הם, (א) וַיֹּאמֶר דָּוִד, הֲכִי [-האם] יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל, וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן, שהיה אוהבו של דוד, ורצה דוד לגמול עמו חסד ולגדל את בני משפחתו. אך גם לאחר שהכריז על כך דוד, עדיין לא העיזו בני משפחת שאול לצאת ממקומם.
(ב) וּלְבֵית שָׁאוּל היה עֶבֶד כנעני, וּשְׁמוֹ צִיבָא. וַיִּקְרְאוּ לוֹ אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, הַאַתָּה צִיבָא – האם אתה עדיין מכונה בשם 'ציבא', כלומר, האם עדיין עבד אתה או ששחררו אותך, כי דרך העבדים המשוחררים היתה לשנות את שמם לשם יהודי, כדרך שעושים גרי הצדק, וַיֹּאמֶר לו ציבא, עַבְדֶּךָ – עדיין עבד אני.
(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לציבא, הַאֶפֶס – האם לא נשאר עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל, וכדי שלא יחשוש ציבא מלומר לו את האמת, חזר דוד ואמר לו את הסיבה שהוא מחפש את זרע שאול, וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים – חסד של אמת, שאיני מקוה לקבל ממנו גמול (אלשיך). וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ, נותר עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן, והוא נְכֵה רַגְלָיִם, ואמר זאת ציבא בצרות עין, כדי שלא ימנה אותו דוד לשום שררה.
(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא, וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה הוּא מתחבא בבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר.
(ה) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר.
(ו) וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל דָּוִד, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד, מְפִיבֹשֶׁת, וַיֹּאמֶר מפיבושת הִנֵּה עַבְדֶּךָ.
(ז) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד, אַל תִּירָא, כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ, וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ [אין הכוונה לשדות שהיו קניינם הפרטי של משפחת שאול, שאם כן מן הדין היה חייב להשיב לו את השדות, ולא היה בזה חסד, אלא היו אלו שדות שקיבל שאול בתורת מלך, ומן הדין שייך הרכוש הזה לאוצר המלוכה, וכיון שדוד מלך אחריו היה ראוי שכל הרכוש הזה יהיה של דוד, ואף על פי כן נתן שדות אלו למפיבושת, בתורת חסד], וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד, וזה כבוד גדול למפיבושת, כי לא יקרבו אל שולחן המלך רק אנשים גדולים בחכמה ובתורה.
(ח) וַיִּשְׁתַּחוּ מפיבושת לאות תודה על החסד הראשון, שיחזיר לו את שדה אבותיו, וַיֹּאמֶר – הוסיף והודה על החסד השני, ששמו מאוכלי שולחנו, מֶה עַבְדֶּךָ נחשב, כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי.
