ה לֹעֵ֣ג לָ֭רָשׁ חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃ ו עֲטֶ֣רֶת זְ֭קֵנִים בְּנֵ֣י בָנִ֑ים וְתִפְאֶ֖רֶת בָּנִ֣ים אֲבוֹתָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ה) לֹעֵג לָרָשׁ – הלועג לאדם עני על עניותו, הרי חֵרֵף בכך את עֹשֵׂהוּ, כי מראה בלעגו כאילו בכך שהעני חלוש בכוחו ואינו משיג די פרנסתו הוא ראוי ללעג, ובכך הוא מבזה כביכול את ה' שעשאו, כי ה' לא יעשה שום דבר לבטלה, ואם בראו בעולם בודאי עשה כן לתכלית טובה וראויה, ולא הניחו ליד המקרה. ואם לעג זה בא בדרך נקמה, כיון שהוא שונא את הרש, ומחמת כן הוא שָׂמֵחַ לְאֵיד – שמח בנפילתו ועוניו, לֹא יִנָּקֶה מעונש.
(ו) עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, כי אף על פי שמצד גופם הם כבר קרובים לזמן שיחלפו מן העולם, הרי הם מתעטרים בכך שישארו בני בניהם אחריהם בעולם. וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם – מצד הנפש הרוחנית והמעלות הנפשיות יתפארו הבנים באבותיהם, שבזכות מעשיהם הטובים של האבות מתקיימים הבנים.
