(ט) וַיִּשְׁכַּ֣ב אֽוּרִיָּ֗ה פֶּ֚תַח בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת כָּל־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֑יו וְלֹ֥א יָרַ֖ד אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ (י) וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָרַ֥ד אֽוּרִיָּ֖ה אֶל־בֵּית֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אֽוּרִיָּ֗ה הֲל֤וֹא מִדֶּ֨רֶךְ֙ אַתָּ֣ה בָ֔א מַדּ֖וּעַ לֹֽא־יָרַ֥דְתָּ אֶל־בֵּיתֶֽךָ׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר אֽוּרִיָּ֜ה אֶל־דָּוִ֗ד הָֽ֠אָרוֹן וְיִשְׂרָאֵ֨ל וִֽיהוּדָ֜ה יֹֽשְׁבִ֣ים בַּסֻּכּ֗וֹת וַֽאדֹנִ֨י יוֹאָ֜ב וְעַבְדֵ֤י אֲדֹנִי֙ עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ חֹנִ֔ים וַֽאֲנִ֞י אָב֧וֹא אֶל־בֵּיתִ֛י לֶֽאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׁכַּ֣ב עִם־אִשְׁתִּ֑י חַיֶּ֨ךָ֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ אִֽם־אֶעֱשֶׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אֽוּרִיָּ֗ה שֵׁ֥ב בָּזֶ֛ה גַּם־הַיּ֖וֹם וּמָחָ֣ר אֲשַׁלְּחֶ֑ךָּ וַיֵּ֨שֶׁב אֽוּרִיָּ֧ה בִירֽוּשָׁלִַ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּמִֽמָּחֳרָֽת׃ (יג) וַיִּקְרָא־ל֣וֹ דָוִ֗ד וַיֹּ֧אכַל לְפָנָ֛יו וַיֵּ֖שְׁתְּ וַֽיְשַׁכְּרֵ֑הוּ וַיֵּצֵ֣א בָעֶ֗רֶב לִשְׁכַּ֤ב בְּמִשְׁכָּבוֹ֙ עִם־עַבְדֵ֣י אֲדֹנָ֔יו וְאֶל־בֵּית֖וֹ לֹ֥א יָרָֽד׃
֍ ֍ ֍
(ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, ובכך המרה את פי דוד שציוה עליו להכנס לביתו, והוא נשאר בפתח הבית, אֵת – בפני כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ, ובכך ביזה את דוד בעיני כל עבדיו, שלא התכבד בסעודה ששלח לו דוד אלא נמנע מלהכנס לביתו ולאכול עם אשתו, ומחמת כן היה כמורד במלכות, שרשאי המלך להורגו ללא בית דין.
(י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ. ודוד לא ידע אם טעמו של אוריה הוא מחמת שנודע לו מעשה בת שבע, או שיש לו טעם אחר, ולכן קרא לו לחוקרו על כך, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה, הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא, וחייב אדם להיות עם אשתו בשעה שהוא בא מהדרך, ומַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ.
(יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד, הָאָרוֹן, וְיִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה – שבט המלכות, יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת במלחמה, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, ואפילו בסוכה אינם יושבים, וַאֲנִי [-וכי ראוי שאני] אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי, חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, ובדברים אלו גם כן היתה משום מרידה במלכות, שאין ראוי לכנות שום אדם בשם 'אדוני' בפני המלך, וכאן קרא אוריה ליואב 'אדוני יואב', והיה לו לומר 'ועבדך יואב'.
(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה, שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם, וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ, וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת.
(יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ, וַיְשַׁכְּרֵהוּ, כי חשב אולי לאחר שישתה יין וישתכר ילך לביתו, וַיֵּצֵא אוריה בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד. וכיון שלא נכנס אוריה אל ביתו לא התבטל עדיין הגט שכתב לאשתו, והיתה עדיין נחשבת כפנויה, אם אכן לא יחזור אוריה בסוף המלחמה.