ט וַיִּתֵּן֩ יְהֽוֹיָדָ֨ע הַכֹּהֵ֜ן לְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֗וֹת אֶת־הַֽחֲנִיתִים֙ וְאֶת־הַמָּֽגִנּוֹת֙ וְאֶת־הַשְּׁלָטִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑יד אֲשֶׁ֖ר בֵּ֥ית הָֽאֱלֹהִֽים׃ י וַיַּֽעֲמֵ֨ד אֶת־כָּל־הָעָ֜ם וְאִ֣ישׁ ׀ שִׁלְח֣וֹ בְיָד֗וֹ מִכֶּ֨תֶף הַבַּ֤יִת הַיְמָנִית֙ עַד־כֶּ֤תֶף הַבַּ֨יִת֙ הַשְּׂמָאלִ֔ית לַמִּזְבֵּ֖חַ וְלַבָּ֑יִת עַל־הַמֶּ֖לֶךְ סָבִֽיב׃ יא וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־בֶּן־הַמֶּ֗לֶךְ וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ אֶת־הַנֵּ֨זֶר֙ וְאֶת־הָ֣עֵד֔וּת וַיַּמְלִ֖יכוּ אֹת֑וֹ וַיִּמְשָׁחֻ֨הוּ֙ יְהֽוֹיָדָ֣ע וּבָנָ֔יו וַיֹּֽאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ יב וַתִּשְׁמַ֣ע עֲתַלְיָ֗הוּ אֶת־ק֤וֹל הָעָם֙ הָֽרָצִ֔ים וְהַֽמְהַלְלִ֖ים אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַתָּב֥וֹא אֶל־הָעָ֖ם בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ יג וַתֵּ֡רֶא וְהִנֵּ֣ה הַמֶּלֶךְ֩ עוֹמֵ֨ד עַֽל־עַמּוּד֜וֹ בַּמָּב֗וֹא וְהַשָּׂרִ֣ים וְהַחֲצֹֽצְרוֹת֮ עַל־הַמֶּלֶךְ֒ וְכָל־עַ֨ם הָאָ֜רֶץ שָׂמֵ֗חַ וְתוֹקֵ֨עַ֙ בַּחֲצֹ֣צְר֔וֹת וְהַמְשֽׁוֹרְרִים֙ בִּכְלֵ֣י הַשִּׁ֔יר וּמֽוֹדִיעִ֖ים לְהַלֵּ֑ל וַתִּקְרַ֤ע עֲתַלְיָ֨הוּ֙ אֶת־בְּגָדֶ֔יהָ וַתֹּ֖אמֶר קֶ֥שֶׁר קָֽשֶׁר׃ יד וַיּוֹצֵא֩ יְהֽוֹיָדָ֨ע הַכֹּהֵ֜ן אֶת־שָׂרֵ֥י הַמֵּא֣וֹת ׀ פְּקוּדֵ֣י הַחַ֗יִל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ הֽוֹצִיא֨וּהָ֙ אֶל־מִבֵּ֣ית הַשְּׂדֵר֔וֹת וְהַבָּ֥א אַֽחֲרֶ֖יהָ יוּמַ֣ת בֶּחָ֑רֶב כִּ֚י אָמַ֣ר הַכֹּהֵ֔ן לֹ֥א תְמִית֖וּהָ בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ טו וַיָּשִׂ֤ימוּ לָהּ֙ יָדַ֔יִם וַתָּב֛וֹא אֶל־מְב֥וֹא שַֽׁעַר־הַסּוּסִ֖ים בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְמִית֖וּהָ שָֽׁם׃
֍ ֍ ֍
(ט) וַיִּתֵּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת אֶת הַחֲנִיתִים, וְאֶת הַמָּגִנּוֹת, וְאֶת הַשְּׁלָטִים [-מגיני הזהב] אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִיד [-שעשה שלמה המלך מהזהב שהשאיר לו דוד המלך] אֲשֶׁר היו בבֵּית הָאֱלֹהִים.
(י) וַיַּעֲמֵד אֶת כָּל הָעָם, וְאִישׁ שִׁלְחוֹ [-חרבו] בְיָדוֹ, מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית – מצדו הימני של הבית, עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית – עד צידו השמאלי, לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת – חלקם שמרו סמוך למזבח, והם השומרים הפנימיים, וחלקם שמרו מחוץ לבית, והם השומרים החיצוניים, עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב – סמוך למלך וסביבו.
(יא) וַיּוֹצִיאוּ אֶת יואש בֶּן הַמֶּלֶךְ ממקום מחבואו, וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר – כתר המלכות, וְאֶת הָעֵדוּת – את ספר התורה המיוחד למלך, שהוא מצווה לכתוב מלבד הספר שכותב כל אדם מישראל לעצמו, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ, וַיִּמְשָׁחֻהוּ יְהוֹיָדָע וּבָנָיו בשמן המשחה [והגם שמלך בן מלך אינו צריך משיחה, מכל מקום במקום שיש חשש שתתעורר מחלוקת מושחים אותו, וכאן משחוהו מפני עתליה], וַיֹּאמְרוּ כולם יְחִי הַמֶּלֶךְ.
(יב) וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָהוּ אֶת קוֹל הָעָם הָרָצִים וְהַמְהַלְלִים אֶת הַמֶּלֶךְ, וַתָּבוֹא אֶל הָעָם בֵּית ה'.
(יג) וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל עַמּוּדוֹ בַּמָּבוֹא – במקום המיוחד למעמד המלך, וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת פונים עַל הַמֶּלֶךְ, וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתוֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהַמְשׁוֹרְרִים בִּכְלֵי הַשִּׁיר, וּמוֹדִיעִים לְהַלֵּל. וַתִּקְרַע עֲתַלְיָהוּ אֶת בְּגָדֶיהָ, וַתֹּאמֶר, קֶשֶׁר קָשֶׁר.
(יד) וַיּוֹצֵא יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת פְּקוּדֵי הַחַיִל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוֹצִיאוּהָ אֶל מִבֵּית הַשְּׂדֵרוֹת – אל תוך המקום המסודר לשומרים החיצוניים, כדי שלא תימלט, וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ – מי שיבוא לעזרתה יוּמַת בֶּחָרֶב, והטעם לכך שאמר להוציאה תחילה מבית המקדש, כִּי אָמַר יהוידע הַכֹּהֵן, לֹא תְמִיתוּהָ בבֵּית ה'.
(טו) וַיָּשִׂימוּ לָהּ יָדַיִם – פינו לה מקום לעבור בו אל מחוץ לבית המקדש, וַתָּבוֹא אֶל מְבוֹא שַׁעַר הַסּוּסִים, ומשם הגיעה אל בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיְמִיתוּהָ שָׁם.
