(כב) וַיֵּ֖לֶךְ הַמַּלְאָ֑ךְ וַיָּבֹא֙ וַיַּגֵּ֣ד לְדָוִ֔ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר שְׁלָח֖וֹ יוֹאָֽב׃ (כג) וַיֹּ֤אמֶר הַמַּלְאָךְ֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּֽי־גָבְר֤וּ עָלֵ֨ינוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּֽצְא֥וּ אֵלֵ֖ינוּ הַשָּׂדֶ֑ה וַנִּֽהְיֶ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַד־פֶּ֥תַח הַשָּֽׁעַר׃ (כד) וַיֹּר֨אוּ הַמּוֹרִ֤אים אֶל־עֲבָדֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל הַֽחוֹמָ֔ה וַיָּמ֖וּתוּ מֵֽעַבְדֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְגַ֗ם עַבְדְּךָ֛ אֽוּרִיָּ֥ה הַֽחִתִּ֖י מֵֽת׃ (כה) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־הַמַּלְאָ֗ךְ כֹּֽה־תֹאמַ֤ר אֶל־יוֹאָב֙ אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּֽי־כָזֹ֥ה וְכָזֶ֖ה תֹּאכַ֣ל הֶחָ֑רֶב הַֽחֲזֵ֨ק מִלְחַמְתְּךָ֧ אֶל־הָעִ֛יר וְהָרְסָ֖הּ וְחַזְּקֵֽהוּ׃ (כו) וַתִּשְׁמַע֙ אֵ֣שֶׁת אֽוּרִיָּ֔ה כִּי־מֵ֖ת אֽוּרִיָּ֣ה אִישָׁ֑הּ וַתִּסְפֹּ֖ד עַל־בַּעְלָֽהּ׃ (כז) וַיַּֽעֲבֹ֣ר הָאֵ֗בֶל וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֜ד וַיַּֽאַסְפָ֤הּ אֶל־בֵּיתוֹ֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ בֵּ֑ן וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה דָוִ֖ד בְּעֵינֵ֥י הֽ'׃
֍ ֍ ֍
(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ, וַיָּבֹא לירושלים, וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. וכיון שלא הבין השליח מדוע סידר יואב את הדברים בסדר הזה, אמר את כל הדברים בבת אחת כדי שלא יכעס דוד כלל.
(כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד, כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים שבתוך העיר הנצורה, וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה, וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם – ורדפנו אחריהם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר של עירם, ומתוך רתיחת הנצחון לא התבוננו היטב במעשיהם והתקרבו יותר מידי אל השער.
(כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי, שהנהיג את הקרב באותו מקום, מֵת.
(כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ, כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, שהתקרבו לחומה להילחם בה, אף שעל ידי זה קל יותר להורגם, כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב – כי מספר כפול של הרוגים ייהרגו אם יימשך המצור זמן רב, ולכן טוב יותר שיתקרבו לחומה וילחמו מקרוב להורסה, ולכן הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר, וְהָרְסָהּ, כדי לקצר את ימי המצור. והוסיף ואמר לשליח, וְחַזְּקֵהוּ – חזק את ידי יואב, שלא יחשוש מלעשות כן.
(כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ, כלומר, השמועה ששמעה היתה שמת 'אישה', ולשון זו מלמדת על החיבה שבין איש לאשתו, כי העם חשבו שהוא עדיין אישה, אבל היא עצמה ידעה שחל הגט ואינו אישה כלל, ולכן וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ, ו'בעלה' זו לשון מרוחקת יותר מ'אישה', כיון שבאמת כבר היתה מגורשת ממנו.
(כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל, וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ, והיה נראה בעיני העם כאילו המלך חונן את אשת הגיבור שנפל במלחמה, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן מאותו הריון, ונמצא שלא חטא כלל, כיון שהיה רשאי לגרום את מיתתו של אוריה כדין מורד במלכות, ובת שבע נעשתה מגורשת למפרע מעת שיצא אוריה למלחמה, והיתה פנויה גם בפעם הראשונה שלקחה אל ביתו, ובעיני העם ובעיני דוד לא היה כל רע בכך, אבל וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה', כי בעיני ה' לא היתה הנהגתו של דוד כראוי למשיח אלוקי יעקב, וכמו שיבואר להלן.
