הגמרא מביאה ברייתא בענין דרך ההנהגה בחתן וכלה
שאירעה להם אבילות לפני כניסתם לחופה, כיצד
נוהגים עמהם: ַּתְנָיא – שנינו בברייתא, הֲרֵ י ש ֶׁ הָ יְ תָ ה
ִּפ ת ו של החתן ֲאפ וָיה ומוכנה לסעודת הנישואין,
וְ טִּ בְ חו ָטב ו ַּח, וְ יֵינו ָמז וג במים, ו ֵמת אָ בִּ יו ש ֶׁ ל חָ תָ ן, או
שמתה ִּא ָמ ה ש ֶׁ ל כ ַּ ל ָה, מַּ כְ נִּ יסִּ ים את הַּ מ ֵ ת לַּ חֶׁ דֶׁ ר, ואין
קוברים אותו עדיין, כדי שלא יחולו דיני אבלות על
החתן או הכלה, ואז לא יוכלו להנשא עד שיעברו ימי
האבלות, ומכניסים את הֶׁ חָ תָ ן וְ הַּ כ ַּ ל ָה ַּל ֻח ָפה, וב וֵעל
ְב מִּ צְ וָ ה, ופ וֵר ש, ואז קוברים את המת, שכיון ִּעיַּלת
שכבר נישאו הרי ימי שמחת נישואיהם דוחים את
האבלות, כמו ימי חול המועד, וְ נו הֵ ג ִּש ְב ַּעת יְ מֵ י
ַּה ִּמ ְש ֶׁתה,
ְ
ְו ַּא ַּחר ָכך נו הֵ ג ִּש ְב ַּעת יְ מֵ י ֲא ֵבל ות. וְ כָ ל או תָ ן
ַּהָ י ִּמים – שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבלות, ה וא
יָ ש ֵ ן ב ֵ ין הָ אֲ נָ ש ִּ ים, ְו ִּא ְש ת ו יְ ש ֵ נָ ה ב ֵ ין הַּ נ ָ ש ִּ ים, ואסורים
להתייחד, כיון שגם בימי המשתה שאינו נוהג אבלות
בגלוי, מכל מקום בדברים שבצינעא נוהג הוא
אבילות, ואסור הוא באשתו, וכל שכן בשבעת ימי
האבלות, וכדי שלא יתייחדו זה עם זו ישן הוא עם
האנשים והכלה ישנה עם הנשים, ]ולהלן יבואר מדוע
החמירו בהם יותר מבכל אדם הנוהג אבלות, שמותר
לו להתייחד עם אשתו[. וְ כֵ ן מִּ י ֶׁש ֵפְר ָסה ִּא ְש ת ו ִּנָ דה
בכניסתה לחופה, אסורים להתייחד עד שתיטהר,
ובאותם ימים שבינתיים ה וא יָ ש ֵ ן ב ֵ ין הָ אֲ נָ ש ִּ ים, וְ הִּ יא
יְ ש ֵ נָ ה ב ֵ ין הַּ נ ָ ש ִּ ים. מוסיפה הברייתא, ובאופן שהכלה
אבלה על אמה, אֵ ין מ וְנ ִּעין ַּת ְכ ִּשי ִּטין מִּ ן הַּ כ ַּ ל ָ ה כ ָ ל
ש ְ ל ש ִּ ים יו ם הראשונים של הנישואין, כדי שלא תתגנה
על בעלה.
מבארת הגמרא את הדין האמור בברייתא, וְ דין זה,
שדוחים את קבורת המת כדי שלא תחול אבלות על
החתן והכלה, היינו דַּ וְ קָ א כשמת אָ בִּ יו ש ֶׁ ל חָ תָ ן, שהוא
הטורח עמו בהכנת הסעודה, וְ כן כשמתה ִּא ָמ ה ש ֶׁ ל
כ ַּ ל ָ ה, שהיא הטורחת בהכנת תכשיטי הכלה, ְ ד ֵלי ָכא
אִּ ינִּ יש ִּ ד ְטִּרי ַּח ְלה ו – שאם ידחו את הנישואין לא יהיה
מי שיטרח עבורם בהכנת הסעודה או בהכנת
התכשיטים, ומדובר בתמרוקים ותכשיטים שאינם
מתקיימים זמן רב, ועשויים להתקלקל אם ימתינו
שבעה ימים עד הנישואין, אֲ בָ ל ִּאי ְפ ָכא – אך אם אירע
בהיפך, שמתה אִּ מ ו ש ֶׁ ל חָ תָ ן, וְ כן אם מת אָ בִּ יהָ ש ֶׁ ל
הכ ַּ ל ָ ה, ל א – אין דוחים את קבורת המת, אלא קוברים
אותו תחילה, ונוהגים שבעה ימי אבלות, ואחר כך
כונס את הכלה ונוהגים שבעת ימי משתה.
הגמרא מביאה מימרא נוספת בביאור הדין האמור
בברייתא זו: אָ מַּ ר רַּ פְ רָ ם ב ַּ ר ַּפ ָפא, אָ מַּ ר רַּ ב ִּח ְסָ דא, ל א
ָשנ ו דין זה האמור בברייתא, שאם מת אבי החתן
דוחים את הקבורה עד לאחר הנישואין, אֶׁ ל ָא באופן
ש ֶׁ נ ָ תַּ ן את המַּ יִּ ם ַּעל ג ַּ ב ֵ י הב ָ ש ָ ר לבשלו, ובשר כזה כבר
אינו ראוי להמכר באיטליז, ונמצא שאם לא יעשו את
הנישואין מיד, יפסיד את הבשר, אֲ בָ ל אם עדיין ל א נָ תַּ ן
מַּ יִּ ם ַּעל ג ַּ ב ֵ י ב ָ ש ָ ר, ִּמְזַּ ד ַּבן – יכול הוא למכור את הבשר
באיטליז, ולא יפסיד את דמי סעודתו.
ְ אָ מַּ ר רָ בָ א,
ו ִּב ְכַּרך – בעיר גדולה, ֲא ִּפ ל ו נָ תַּ ן מַּ יִּ ם ַּעל ג ַּ ב ֵ י
ב ָ ש ָ ר, ִּמְזַּ ד ַּבן – יכול הוא למכור את הבשר, כיון שיש
שם הרבה בני אדם, ונמצאים קונים גם לבשר שכבר
נתנו עליו מים ומוכן לאכילה. אָ מַּ ר רַּ ב ַּפ ָפא, ו ִּב ְכ ָפר,
שזהו מקום קטן שאין בני אדם רבים מצויים בו, אַּ ף
ַּעל ִּפי ש ֶׁ ל א נָ תַּ ן מַּ יִּ ם ַּעל ג ַּ ב ֵ י ב ָ ש ָ ר, מאחר וכבר שחט את
הבהמה, ל א ִּמְזַּ ד ַּבן – לא ימצא מי שיקנה בשר רב כל
כך, ויבוא לידי הפסד, ולכן גם אם עדיין לא נתן מים
על גבי בשר, משהים את קבורת המת עד לאחר
החופה, וכמבואר בברייתא.
כיון שהתבאר שבעיר גדולה אין משהים את הקבורה
אפילו אם כבר נתן מים על גבי בשר, ואילו בכפר קטן
משהים את הקבורה אפילו אם עדיין לא נתן מים על
גבי בשר, מבארת הגמרא, וְ הָ א – ודין זה דְ רַּ ב ִּח ְסָ דא,
שיש חילוק בין אופן שנתן מים על גבי בשר, שמשהים
את הקבורה, לבין אופן שלא נתן מים על גבי בשר,
שאין משהים את הקבורה, מַּ ש ְ כ ַּ חַּ ת ָל ה – ניתן למצוא
ְ אופן זה ְבד ו ְכ ָתא ְד ַּמ ְפָקא
ִּמ ְכַּרך ו ַּמ ְפָקא מִּ כ ְ פָ ר – במקום
שיצא מכלל 'כרך', וקטן הוא ממנה, ויצא גם מכלל
'כפר', וגדול הוא ממנו, והיינו עיר בינונית, שבה אם
עדיין לא נתן את המים על גבי הבשר, יכול הוא למכור
את הבשר ללא הפסד, אך אם כבר נתן את המים על
גבי הבשר לא ימצא מי שיקנה ממנו, ויפסיד.
מסיים הרי"ף, ְו ַּש ְמ ִּעיָנן מֵ הָ א – ועל כל פנים יש ללמוד
מדינים אלו, ְ ד ֵהי ָכא ְ ד ֶׁא ְפ ָשר ְלַּז ב וֵני וְ לֵיכ ָ א ְפסֵ ידָ א –
שבכל אופן שבו יכול החתן למכור את צרכי הסעודה
ללא הפסד, ְ ד ֵאינ ו נו הֵ ג יְ מֵ י ַּה ִּמ ְש ֶׁתה ב ְ רֵ יש ָ א – שלא
נאמר ההיתר לעכב את קבורת המת עד שיכנסו לחופה
וינהגו תחילה ימי משתה, אלא קוברים את המת,
ונוהגים שבעת ימי אבלות, ואחר כך שבעת ימי
משתה.
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
