כב ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃ כג מַצְדִּיקֵ֥י רָשָׁ֖ע עֵ֣קֶב שֹׁ֑חַד וְצִדְקַ֥ת צַדִּיקִ֖ים יָסִ֥ירוּ מִמֶּֽנּוּ׃ כד לָכֵן֩ כֶּֽאֱכֹ֨ל קַ֜שׁ לְשׁ֣וֹן אֵ֗שׁ וַֽחֲשַׁ֤שׁ לֶֽהָבָה֙ יִרְפֶּ֔ה שָׁרְשָׁם֙ כַּמָּ֣ק יִֽהְיֶ֔ה וּפִרְחָ֖ם כָּֽאָבָ֣ק יַֽעֲלֶ֑ה כִּ֣י מָֽאֲס֗וּ אֵ֚ת תּוֹרַת֙ ה֣' צְבָא֔וֹת וְאֵ֛ת אִמְרַ֥ת קְדֽוֹשׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל נִאֵֽצוּ׃
֍ ֍ ֍
(כב) עיקר תפארת הגיבור היא בכך שיעשה משפט ללא פחד, ויציל עשוק מיד עושקו, ועל כך מוכיחם הנביא, הוֹי, גִּבּוֹרִים, שאין גבורתם אלא לִשְׁתּוֹת יָיִן, וְאַנְשֵׁי חַיִל, שאין כוחם אלא לִמְסֹךְ שֵׁכָר.
(כג) ותחת שיעשו משפט הגון, מַצְדִּיקֵי רָשָׁע, ואינם מבקשים כלל להתנצל ולתת לטעם להצדקתו, אלא עושים זאת בגלוי רק עֵקֶב שֹׁחַד שקיבלו ממנו, וְצִדְקַת צַדִּיקִים, אף שגלויה לכל צדקתם, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ.
(כד) ומתנבא הנביא בשני עונשים שיבואו עליהם, ומבאר תחילה את מהות העונשים, ובסוף הפסוק יבאר על איזה חטא יבוא כל אחד מהעונשים, לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ – כפי שלשון האש אוכלת את הקש, שהוא שורש השיבולת, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה – וכפי שהלהבה שורפת את ה'חשש', שהוא ראש השיבולת, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה – הקש, שהוא השורש, יישרף ויימק, אך ישאר במקומו, וכך החוטא עצמו ייענש, אך לא ייענשו בניו, ולא יכלה לגמרי, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה – אך יש חטא אחר שעליו יכלה גם ראש השיבולת, שהוא הפרח שלה, וזהו משל לבניו של החוטא, שגם הם ייענשו עימו, וגם העונש יהיה לשרוף ולכלות לגמרי, עד שיהיה כאבק פורח. ועתה מבאר כי העונש הראשון, הקל יותר [שבו ייענש רק החוטא, ולא בכליה גמורה], יהיה על כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת, כיון שהמיאוס הוא רק בלב ולא בפה. והעונש החמור יהיה על החטא החמור יותר, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ – שניאצו בפיהם את דברי הנבואה, והדבר חמור יותר כיון שדברי הנבואה נאמרו ונשלחו באזהרה מיוחדת אליהם, והם ניאצוה בפיהם.
