טז לָמָּה־זֶּ֣ה מְחִ֣יר בְּיַד־כְּסִ֑יל לִקְנ֖וֹת חָכְמָ֣ה וְלֶב־אָֽיִן׃ יז בְּכָל־עֵ֭ת אֹהֵ֣ב הָרֵ֑עַ וְאָ֥ח לְ֝צָרָ֗ה יִוָּלֵֽד׃ יח אָדָ֣ם חֲסַר־לֵ֭ב תּוֹקֵ֣עַ כָּ֑ף עֹרֵ֥ב עֲ֝רֻבָּ֗ה לִפְנֵ֥י רֵעֵֽהוּ׃
֍ ֍ ֍
(טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל, לִקְנוֹת חָכְמָה – הכסיל הוא מי שמואס בחכמה מחמת תאוותיו, ולכן כאשר הוא בא 'לקנות' חכמה, נדמה לו כאילו הוא משלם עליה 'מחיר', והמחיר הוא התאוות שיצטרך לוותר עליהם מחמת החכמה [ואמנם לפי האמת אין הויתור על התאוות נחשב כתמורה לחכמה, ולכן נכתב לשון 'מחיר', שהוא מורה על החלפת דברים זה בזה לפי הערך שיש בעיני הקונה והמוכר, בשונה מ'כסף' שיש לו ערך כללי ומוסכם, וכאן הכסיל בטעותו הוא זה שטועה לחשוב שהוא נותן תמורת החכמה את 'מחיר' תאוותיו], וְלֶב אָיִן – והרי אין לו את הכח לשלוט על תאוותיו וללכת בחוקי החכמה, ולא תועיל לו ידיעת החכמה, כי יתמיד להימשך אחר תאוותיו.
(יז) בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ – הגדרתו של הָרֵעַ היא בכך שיאהב בכל זמן את רעהו, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד – אמנם בשעת צרה יתמסר הָרֵעַ עוד יותר ויהיה לרעהו כמו אח, המוכן גם למסור נפשו בעדו.
(יח) אמנם, הגם שֶׁהָרֵעַ צריך לעשות כל דבר עבור רעהו, אינו צריך להכנס לערבות ולתקיעת כף עבורו, כי רק אָדָם חֲסַר לֵב שאינו רואה את הנולד, תּוֹקֵעַ כָּף ועֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ, אבל המתבונן במעשיו לא יתקע כף ולא יהיה ערב אפילו עבור רעהו.
