כו גַּ֤ם עֲנ֣וֹשׁ לַצַּדִּ֣יק לֹא־ט֑וֹב לְהַכּ֖וֹת נְדִיבִ֣ים עַל־יֹֽשֶׁר׃ כז חוֹשֵׂ֣ךְ אֲ֭מָרָיו יוֹדֵ֣עַ דָּ֑עַת יְקַר־ר֗֝וּחַ אִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה׃ כח גַּ֤ם אֱוִ֣יל מַֽ֭חֲרִישׁ חָכָ֣ם יֵֽחָשֵׁ֑ב אֹטֵ֖ם שְׂפָתָ֣יו נָבֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
(כו) בפסוקים הבאים מבאר את מחשבות האנשים לגבי השאלה של 'צדיק ורע לו': גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב – יש דבר בהנהגת ה' בעולמו שנראה כדבר לא טוב, והוא מה שהצדיק נענש ומתייסר, לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר – ומה שהנדיבים מוכים וסובלים בעולם הזה, הוא נראה כעוול בהנהגה הישרה של ה' [ו'עַל' האמור כאן הוא מלשון עוול].
(כז) על כך משיב ואומר, חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת – מי שהוא יודע את הדעת האמיתית, חוסך את דבריו ונמנע מלשאול שאלה זו, כי מכח הדעת שיש בו הוא יודע שה' משגיח על כל מה שקורה בעולם, ויודע שה' הוא מקור השלימות והטובה ולא יצא מלפניו שום עוול, ולכן יסמוך על כך שמשפטי ה' אמת, ולא יחקור אחר התשובות לשאלה זו [ולכן הגם שיתכן שבליבו ישאל שאלה זו, לא יאמר אותה בפיו, כי יֵדַע שלפי האמת אין זו שאלה]. ואילו יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה – האדם הנבון, שמעמיק בחוקי החכמה להבינם לשרשיהם ולטעמיהם, יש לו 'רוח יקרה', כלומר, כוחות נפשו שלמים וטובים, כי גם ברוחו ובמחשבותיו לא יהרהר בשאלה זו, כי יבין את התשובות שיש לשאלה זו [כגון שהצדיק מתייסר על חטא קטן שעשה כדי שיבוא שלם לחיי העולם הבא, וכדומה].
(כח) גַּם אֱוִיל, שדרכו להסתפק בכל דבר, אם הוא מַחֲרִישׁ ואינו מתפקר להעיז ולשאול בפיו שאלה זו של 'צדיק ורע לו', הגם שבליבו הוא מסופק בה, חָכָם יֵחָשֵׁב, כי בכך נהג בחוקי החכמה, שלא לשאול שאלות כאלו בפיו. ואם הוא אֹטֵם שְׂפָתָיו לגמרי, עד שבכל דבריו לא ימצא איזה פקפוק בענין שאלה זו, הרי הוא נוהג כנָבוֹן, כי כלפי חוץ נראה הוא כמי שהבין את דרכי ההשגחה ומחמת כן אינו מהרהר ומסתפק בשאלה זו כלל. והטעם לכך הוא כיון שהאויל אינו כופר בחוקי החכמה מחמת תאוותיו, אלא מחמת שהוא מסופק בכל דבר, ואף בשאלות אלו הוא מסופק, אך כיון שהוא עצמו אינו יודע בהם דבר ברור, לפעמים ישתוק ולא יאמר מאומה [ולהלן (פרק י"ח פסוקים ה'-ו') יבואר כיצד נוהג הכסיל בשאלות אלו].
