א לְֽ֭תַאֲוָה יְבַקֵּ֣שׁ נִפְרָ֑ד בְּכָל־תּֽ֝וּשִׁיָּ֗ה יִתְגַּלָּֽע׃ ב לֹֽא־יַחְפֹּ֣ץ כְּ֭סִיל בִּתְבוּנָ֑ה כִּ֗֝י אִֽם־בְּהִתְגַּלּ֥וֹת לִבּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
פרק יח (א) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד – מי שכבר נפרד גופו מתאוותיו, כגון מחמת זקנה, והוא חוזר ומבקש להחזיר לעצמו את תאוותיו על ידי שיקויים וכדומה, בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע – הוא יתגלה בכל מיני תָּשׁוּת כח וחולשה, כי דבר זה יחליש ויתיש את גופו [ו'יתגלע' הוא לשון של גילוי דבר רע וכעור].
(ב) לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה – הכסיל, שהוא יודע את חוקי החכמה ונוטה מהם מחמת תאוות ליבו, אינו רוצה כלל להבין את דרכי החכמה, כיון שאז יצטרך לפרוש מתאוותיו [בשונה מה'אויל', שהוא המסופק בכללי החכמה, ואם היה יכול להבינם היה רוצה בכך], כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ – אלא רצונו הוא רק בדמיונות התאוה כפי שהם מתעוררים מעומק נפשו ומתגלים על ליבו, הגם שהוא יודע שהם דברים רעים.
