ג בְּֽבוֹא־רָ֭שָׁע בָּ֣א גַם־בּ֑וּז וְֽעִם־קָל֥וֹן חֶרְפָּֽה׃ ד מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים דִּבְרֵ֣י פִי־אִ֑ישׁ נַ֥חַל נֹ֝בֵ֗עַ מְק֣וֹר חָכְמָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ג) בְּבוֹא רָשָׁע, בָּא גַם בּוּז, כי דרך הרשע היא לבזות כל אדם, ואפילו את הנכבדים, וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה – כאשר יבוא לפני הרשע אדם נקלה ומבוזה מצד עצמו, ישפוך עליו הרשע דברי חרפה, הגרועים יותר מבוז. אך מידת הצדיק היא לכבד כל אדם, לא לבזותו ובודאי שלא לחרפו.
(ד) מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ – המדבר בדברי חכמה הרי הוא כשואב מים ממעמקים, כי החכמה מוטמנת במעמקי הנפש, ואף על פי כן נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה – מקור החכמה שבנפש הוא כנחל הנובע מעצמו בכל שעה, כי החכמה טבועה בנפש מצד עצמה, אלא שיצרי הלב ותאוותיו מעמיקים ומסתירים אותה מהאדם, עד שכאשר האדם רוצה לדבר בדברי חכמה נדמה הוא כמי שצריך להוציאם מעומק הנפש.
