ז פִּֽי־כְ֭סִיל מְחִתָּה־ל֑וֹ וּ֝שְׂפָתָ֗יו מוֹקֵ֥שׁ נַפְשֽׁוֹ׃ ח דִּבְרֵ֣י נִ֭רְגָּן כְּמִֽתְלַהֲמִ֑ים וְ֝הֵ֗ם יָֽרְד֥וּ חַדְרֵי־בָֽטֶן׃
֍ ֍ ֍
(ז) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ – כאשר הכסיל שואל בפיו שאלה זו, והיינו כששואל כן בעומק מחשבתו, הרי זה גורם לו לשבר ונפילה בגופו, כי ה' יענישנו גם בעונש הגוף, וּשְׂפָתָיו – וכאשר אומר כן רק בשפתיו, מהשפה ולחוץ, מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ – הרי הוא מביא על נפשו את המוקש שילכדנה, כי מחמת כן תרד נפשו לבאר שחת.
(ח) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים – ומן השאלות הללו, של רשע וטוב לו צדיק ורע לו, יעמוד האדם הנרגן, שטבעו להתלונן תמיד, ויאמר דברים המורים כאילו הוא מוכה כל העת במהלומות, כי יאמר שהרעות בעולם הזה מרובות מהטובות, והאדם נברא לרעתו, וכאילו הניח ה' את בני האדם ליד המקרה, וכיוצא בטענות אלו, וְהֵם – מהלומות אלו שהוא טוען כנגדם, יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן – נמצאים לפי האמת רק ב'חדרי בטנו', בדמיונותיו ובמחשבותיו, כי יְדַמֶּה כאילו כל מה שיש לחבירו חסר לו, ואת טובות ה' ישפוט לרעות, באופן שמקור הרעות שהוא מתלונן עליהם הם רק בתוכו, ואין המהלומות חיצוניות לו אלא הם פנימיות [ולשון 'מתלהמים' מורה על כך שדבריו ומחשבות עצמו הולמים בו מתוכו], כי אם לא היה נרגן ומתלונן, היה רואה ומבין שכל מעשי ה' חסד וטובה, והיה שמח בחלקו ויודע שהכל לתועלתו.
