יח וָֽ֭אֹמַר עִם־קִנִּ֣י אֶגְוָ֑ע וְ֝כַח֗וֹל אַרְבֶּ֥ה יָמִֽים׃ יט שָׁרְשִׁ֣י פָת֣וּחַ אֱלֵי־מָ֑יִם וְ֝טַ֗ל יָלִ֥ין בִּקְצִירִֽי׃ כ כְּ֭בוֹדִי חָדָ֣שׁ עִמָּדִ֑י וְ֝קַשְׁתִּ֗י בְּיָדִ֥י תַֽחֲלִֽיף׃
֍ ֍ ֍
(יח) וָאֹמַר, מחמת כל הסיבות הללו, חשבתי שתימשך הצלחה זו לעולם, עד אשר עִם קִנִּי אֶגְוָע – אמות כאשר אהיה יחד עם ביתי, כלומר, עד יום מותי יתקיים ביתי בהצלחה כפי שהיה באותם ימים, וְכַחוֹל – וכמו עוף ששמו חול, שאינו מת לעולם, כך גם אנוכי אַרְבֶּה יָמִים.
(יט) וחשבתי שלא תשקע שמש הצלחתי ואושרי, כי אני כאילן אשר שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם, והוא משל לבריאות וחוזק גופו, וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי – בענפים העליונים של העץ, וזהו משל לשלום בניו ורכושו.
(כ) כְּבוֹדִי חָדָשׁ – כבודי היה מתחדש תמיד, כי בתחילה היו מכבדים אותו רק מחמת יראה, אך אחר כך כיבדוהו מתוך אהבה, כי ראו שהוא ראוי לכבוד, עִמָּדִי – והיה הכבוד 'עמדי', כלומר חלק ממהותי, מצד עצמי ומעלתי, ולא מחמת החלטת האנשים. וְקַשְׁתִּי אשר בְּיָדִי, המוכנה למלחמה, תַחֲלִיף – החלפתיה, כי לא היה לי צורך בה, כי כולם נשמעו לי ללא מלחמה, מחמת אהבתם והכרתם במעלתי.
