יב לִפְנֵי־שֶׁ֭בֶר יִגְבַּ֣הּ לֶב־אִ֑ישׁ וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃ יג מֵשִׁ֣יב דָּ֭בָר בְּטֶ֣רֶם יִשְׁמָ֑ע אִוֶּ֥לֶת הִיא־ל֗֝וֹ וּכְלִמָּֽה׃
֍ ֍ ֍
(יב) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ, כי לאחר שמתגאה האדם בליבו, ה' מענישו ושוברו [ודבר זה יהיה גם לעשיר המוזכר בפסוק הקודם, שבוטח ומתגאה בעושרו], וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה – אבל העניו הבוטח בה' [והוא הצדיק המוזכר בפסוק י' שבוטח במגדל העוז של שם ה'], הוא יזכה לכבוד.
(יג) מדרכי החכמה שלא להשיב על שאלה ולא לסתור טענה עד שישמע היטב את כל הצדדים, וכשיהיה הדבר ברור אצלו לגמרי, יאמרנו, אבל המֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע את כל צדדיו, ולפני שיקשיב לכל טענות השואל, בהכרח ישיב דבר מסופק, ולכן אִוֶּלֶת הִיא לוֹ, כי מידת האויל היא לגבב ספיקות ולומר דברים שאינם ברורים, וּכְלִמָּה – ובכך ישיג כלימה מהשומע את דבריו.
