פרק ל א וְעַתָּ֤ה ׀ שָׂ֥חֲק֣וּ עָלַי֮ צְעִירִ֥ים מִמֶּ֗נִּי לְיָ֫מִ֥ים אֲשֶׁר־מָאַ֥סְתִּי אֲבוֹתָ֑ם לָ֝שִׁ֗ית עִם־כַּלְבֵ֥י צֹאנִֽי׃ ב גַּם־כֹּ֣חַ יְ֭דֵיהֶם לָ֣מָּה לִּ֑י עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח׃ ג בְּחֶ֥סֶר וּבְכָפָ֗ן גַּ֫לְמ֥וּד הַעֹֽרְקִ֥ים צִיָּ֑ה אֶ֗֝מֶשׁ שׁוֹאָ֥ה וּמְשֹׁאָֽה׃ ד הַקֹּֽטְפִ֣ים מַלּ֣וּחַ עֲלֵי־שִׂ֑יחַ וְשֹׁ֖רֶשׁ רְתָמִ֣ים לַחְמָֽם׃
֍ ֍ ֍
פרק ל
(א) לאחר שתיאר איוב את הגדולה והכבוד שהיו לו בתחילה, מקונן עתה על מצבו שהתהפך מהקצה אל הקצה, וְעַתָּה, לא רק שאין הישישים מכבדים אותי כפי שהיה בתחילה, אלא שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי, ושחוקם הוא לְיָמִים – על אותם הימים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי את אֲבוֹתָם, ולא הסכמתי לָשִׁית – לשים אותם שומרים עִם כַּלְבֵי צֹאנִי.
(ב) גַּם כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי – ואף שהם צעירים לא רציתי את כח ידיהם לעשיית מלאכתי, עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח – כי כבר אבד וכלה כוחם ולחלוחית בשרם.
(ג) כיון שאותם אנשים היו תמיד בְּחֶסֶר וּבְכָפָן – במחסור וברעב, וישבו גַּלְמוּד – בבדידות, הַעֹרְקִים – והיו מסתובבים תמיד במקום צִיָּה [-מדבר], אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה – במקומות שוממים ונידחים.
(ד) ואף מאכליהם היו גרועים, הַקֹּטְפִים – כי היו ניזונים על ידי קטיפת ואכילת מַלּוּחַ – תערובת של עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים, שהם צמחי בר הגדלים במדבריות, וזה היה לַחְמָם.
