ט וְ֭עַתָּה נְגִֽינָתָ֣ם הָיִ֑יתִי וָֽאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמִלָּֽה׃ י תִּֽ֭עֲבוּנִי רָ֣חֲקוּ מֶ֑נִּי וּ֝מִפָּנַ֗י לֹא־חָ֥שְׂכוּ רֹֽק׃ יא כִּֽי־יִתְרִ֣י פִ֭תַּח וַיְעַנֵּ֑נִי וְ֝רֶ֗סֶן מִפָּנַ֥י שִׁלֵּֽחוּ׃ יב עַל־יָמִין֮ פִּרְחַ֪ח יָ֫ק֥וּמוּ רַגְלַ֥י שִׁלֵּ֑חוּ וַיָּסֹ֥לּוּ עָ֝לַ֗י אָרְח֥וֹת אֵידָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ט) ולאחר שתיאר את פחיתותם של אותם אנשים, מקונן ואומר, וְעַתָּה, נְגִינָתָם הָיִיתִי – הם מחברים עלי שירי לעג ומנגינות, וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה, כי עד עתה לא היתה מילה על לשונם, כי היו מורחקים לגמרי מישוב בני אדם, ועתה אנוכי המילה שלהם.
(י) תִּעֲבוּנִי, רָחֲקוּ מֶנִּי [-ממני], וּמִפָּנַי לֹא חָשְׂכוּ רֹק.
(יא) כִּי יִתְרִי – את ה'יְתָרִים', החבלים שאני קשור בהם, והם היסורים, פִתַּח – חקק עלי בבשרי בחוזקה, וַיְעַנֵּנִי. וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ – ואילו את ה'רסן' שאותם אנשים היו כביכול קשורים בו, וזו היראה שהיתה להם מפני, שלחו ופתחו עתה, ונמצא שבתחילה אני הייתי חופשי והם היו כקשורים ביראתי, ועתה התהפך הדבר, כי אני קשור ביסורי, והם חופשיים.
(יב) עַל יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ – מצד ימיני יקומו אותם נערים קטנים שהתחילו רק עתה לפרוח, אותם אשר עד עתה רַגְלַי שִׁלֵּחוּ – שילחתי אותם מן הישוב, וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם – וכאילו סללו עלי את המסילה המוליכה אותם בדרך ה'איד', בדרך הצער שהיתה להם, כי עד עתה הם היו מרוחקים ומנודים מישוב בני אדם, ועתה כביכול סללו עלי מסילה לחזור למקומות הישוב, ובאותה מסילה שלחו אותי, שאהיה מרוחק מהאנשים במקומם.
