כ מִפְּרִ֣י פִי־אִ֭ישׁ תִּשְׂבַּ֣ע בִּטְנ֑וֹ תְּבוּאַ֖ת שְׂפָתָ֣יו יִשְׂבָּֽע׃ כא מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹֽהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ׃
֍ ֍ ֍
(כ) מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ – מדברי החכמה שידבר האדם בפיו [וה'פה' מורה על השגת חוקי החכמה, לפני שהגיעו לדרגת 'דעת', שהם סדורים לפניו בטעמיהם], כפירות היוצאים מהעץ, ישביע את נפשו, תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע – וכאשר יוציא את דברי החכמה בשפתיו [וה'שפתיים' מורות על סידור הדברים בדרגת 'דעת', שהוא יודע אותם כידיעת דבר שכלי, ולשון 'תבואה' מורה על גמר הבשלת הדבר, כי הדעת היא הדרגה שמעל החכמה], ישבע פעם נוספת, מכך שכללי החכמה מסודרים בדעתו ומיושבים על דעתו, ולשון שביעה שייכת בחכמה ודעת, שהם סידור הדברים וידיעתם בבירור.
(כא) וממשיך ואומר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן – אבל ה'לשון', שהיא מורה על דרגת ה'בינה', היינו הבנת הדברים בטעמיהם, ועל ידי זה יכול האדם להבין דבר מתוך דבר, ויכול הוא לשפוט בין אמת לשקר, שבדברים אלו תלויים המוות והחיים, כי על ידי התבונה יגיע לאמונה בה' ובהשגחתו, וישיג את החיים הנצחיים, ואילו ההולך בדרך עקשות ומכחיש את מציאות ה' או השגחתו, תמות נפשו. וְאֹהֲבֶיהָ – האוהב את ה'לשון', כלומר, את הבינה, יֹאכַל תמיד את פִּרְיָהּ, כי בשונה מה'חכמה' וה'דעת' הרמוזים בפסוק הקודם, שאפשר לשבוע מהם לאחר שמשיגים את כל ידיעות החכמה, הרי במידת ה'בינה' לעולם יוסיף האדם וילמד דבר מדבר ויקיש ענין לענין, ולא ישבע לעולם, אלא תמיד יאכל את פירות הבינה.
