ט וְ֠שָׁם הָיָ֨ה נָבִ֥יא לַֽיהוָה֮ עֹדֵ֣ד שְׁמוֹ֒ וַיֵּצֵ֗א לִפְנֵ֤י הַצָּבָא֙ הַבָּ֣א לְשֹֽׁמְר֔וֹן וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם הִ֠נֵּה בַּֽחֲמַ֨ת יְהוָ֧ה אֱלֹהֵֽי־אֲבוֹתֵיכֶ֛ם עַל־יְהוּדָ֖ה נְתָנָ֣ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַתַּֽהַרְגוּ־בָ֣ם בְּזַ֔עַף עַ֥ד לַשָּׁמַ֖יִם הִגִּֽיעַ׃ י וְ֠עַתָּה בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים לִכְבֹּ֛שׁ לַֽעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת לָכֶ֑ם הֲלֹ֤א רַק־אַתֶּם֙ עִמָּכֶ֣ם אֲשָׁמ֔וֹת לַֽיהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ יא וְעַתָּ֣ה שְׁמָע֔וּנִי וְהָשִׁ֨יבוּ֙ הַשִּׁבְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שְׁבִיתֶ֖ם מֵֽאֲחֵיכֶ֑ם כִּ֛י חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶֽם׃ יב וַיָּקֻ֨מוּ אֲנָשִׁ֜ים מֵֽרָאשֵׁ֣י בְנֵֽי־אֶפְרַ֗יִם עֲזַרְיָ֤הוּ בֶן־יְהֽוֹחָנָן֙ בֶּֽרֶכְיָ֣הוּ בֶן־מְשִׁלֵּמ֔וֹת וִֽיחִזְקִיָּ֨הוּ֙ בֶּן־שַׁלֻּ֔ם וַֽעֲמָשָׂ֖א בֶּן־חַדְלָ֑י עַל־הַבָּאִ֖ים מִן־הַצָּבָֽא׃ יג וַיֹּֽאמְר֣וּ לָהֶ֗ם לֹֽא־תָבִ֤יאוּ אֶת־הַשִּׁבְיָה֙ הֵ֔נָּה כִּי֩ לְאַשְׁמַ֨ת יְהוָ֤ה עָלֵ֨ינוּ֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים לְהֹסִ֥יף עַל־חַטֹּאתֵ֖נוּ וְעַל־אַשְׁמָתֵ֑נוּ כִּֽי־רַבָּ֤ה אַשְׁמָה֙ לָ֔נוּ וַֽחֲר֥וֹן אָ֖ף עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ יד וַיַּֽעֲזֹ֣ב הֶֽחָל֗וּץ אֶת־הַשִּׁבְיָה֙ וְאֶת־הַבִּזָּ֔ה לִפְנֵ֥י הַשָּׂרִ֖ים וְכָל־הַקָּהָֽל׃ טו וַיָּקֻ֣מוּ הָֽאֲנָשִׁים֩ אֲשֶׁר־נִקְּב֨וּ בְשֵׁמ֜וֹת וַיַּֽחֲזִ֣יקוּ בַשִּׁבְיָ֗ה וְכָֽל־מַעֲרֻמֵּיהֶם֮ הִלְבִּ֣ישׁוּ מִן־הַשָּׁלָל֒ וַיַּלְבִּשֻׁ֣ם וַ֠יַּנְעִלוּם וַיַּֽאֲכִל֨וּם וַיַּשְׁק֜וּם וַיְסֻכ֗וּם וַיְנַֽהֲל֤וּם בַּֽחֲמֹרִים֙ לְכָל־כּוֹשֵׁ֔ל וַיְבִיא֛וּם יְרֵח֥וֹ עִיר־הַתְּמָרִ֖ים אֵ֣צֶל אֲחֵיהֶ֑ם וַיָּשׁ֖וּבוּ שֹֽׁמְרֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
(ט) וְשָׁם – בעיר שומרון הָיָה נָבִיא לַה', עֹדֵד שְׁמוֹ, וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא של מלכות ישראל הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר לָהֶם, הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה, נְתָנָם בְּיֶדְכֶם, והטעם שלא נתנם ביד אויבים גויים אלא בידכם היה כיון שהיה הזעף מעורב ברחמים, ורצה שתנהגו בהם בחמלה, כי הם אחיכם בני ישראל, ואתם לא נהגתם כראוי, וַתַּהַרְגוּ בָם בְּזַעַף, יותר ממה שהיה רצון ה', אשר זעקתם עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ.
(י) וְעַתָּה, בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אשר אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם, שזהו נגד חוקי התורה, כי גם עבד עברי עובד רק שש שנים, ואתם רוצים לגוזלם לעבדי עולם, הֲלֹא בכך תגרמו שרַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַה' אֱלֹהֵיכֶם, כי חטא יהודה כבר התכפר בעונש זה, ואתם תשארו חייבים בעונש מאת ה'.
(יא) וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי, וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם, כִּי חֲרוֹן אַף ה' עֲלֵיכֶם.
(יב) וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם, עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן, בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת, וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם, וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי, עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא.
(יג) וַיֹּאמְרוּ לָהֶם, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה, כִּי כפי שאמר עודד הנביא לְאַשְׁמַת ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים, לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵנוּ וְעַל אַשְׁמָתֵנוּ, כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ על כך שהרגנו באחינו באכזריות, וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל.
(יד) וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה מבני האדם, וְאֶת הַבִּזָּה מהממון, לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל.
(טו) אחרי שעזבו אנשי הצבא את שבי יהודה, וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת (פסוק י"ב) וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה, וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל, וַיַּלְבִּשֻׁם וַיַּנְעִלוּם, וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם, וַיְסֻכוּם, וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל, וַיְבִיאוּם אל יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם מארץ יהודה, וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן.
