(כה) וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹֽא־הָיָ֧ה אִישׁ־יָפֶ֛ה בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קָדְקֳד֔וֹ לֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם׃ (כו) וּֽבְגַלְּחוֹ֮ אֶת־רֹאשׁוֹ֒ וְֽ֠הָיָה מִקֵּ֨ץ יָמִ֤ים ׀ לַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְגַלֵּ֔חַ כִּֽי־כָבֵ֥ד עָלָ֖יו וְגִלְּח֑וֹ וְשָׁקַל֙ אֶת־שְׂעַ֣ר רֹאשׁ֔וֹ מָאתַ֥יִם שְׁקָלִ֖ים בְּאֶ֥בֶן הַמֶּֽלֶךְ׃ (כז) וַיִּוָּֽלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָֽיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה׃ (כח) וַיֵּ֧שֶׁב אַבְשָׁל֛וֹם בִּירֽוּשָׁלִַ֖ם שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה׃ (כט) וַיִּשְׁלַ֨ח אַבְשָׁל֜וֹם אֶל־יוֹאָ֗ב לִשְׁלֹ֤חַ אֹתוֹ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיִּשְׁלַ֥ח עוֹד֙ שֵׁנִ֔ית וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָבֽוֹא׃ (ל) וַיֹּ֨אמֶר אֶל־עֲבָדָ֜יו רְאוּ֩ חֶלְקַ֨ת יוֹאָ֤ב אֶל־יָדִי֙ וְלוֹ־שָׁ֣ם שְׂעֹרִ֔ים לְכ֖וּ וְהַצִּית֣וּהָ בָאֵ֑שׁ וַיַּצִּ֜תוּ עַבְדֵ֧י אַבְשָׁל֛וֹם אֶת־הַחֶלְקָ֖ה בָּאֵֽשׁ׃ (לא) וַיָּ֣קָם יוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֥א אֶל־אַבְשָׁל֖וֹם הַבָּ֑יְתָה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו לָ֣מָּה הִצִּ֧יתוּ עֲבָדֶ֛יךָ אֶת־הַחֶלְקָ֥ה אֲשֶׁר־לִ֖י בָּאֵֽשׁ׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְשָׁל֣וֹם אֶל־יוֹאָ֡ב הִנֵּ֣ה שָׁלַ֣חְתִּי אֵלֶ֣יךָ ׀ לֵאמֹ֡ר בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹֽתְךָ֨ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לֵאמֹ֗ר לָ֤מָּה בָּ֨אתִי֙ מִגְּשׁ֔וּר ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי־שָׁ֑ם וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֥י עָוֹ֖ן וֶֽהֱמִתָֽנִי׃ (לג) וַיָּבֹ֨א יוֹאָ֣ב אֶל־הַמֶּלֶךְ֮ וַיַּגֶּד־לוֹ֒ וַיִּקְרָ֤א אֶל־אַבְשָׁלוֹם֙ וַיָּבֹ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ ל֧וֹ עַל־אַפָּ֛יו אַ֖רְצָה לִפְנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשַּׁ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ לְאַבְשָׁלֽוֹם׃
֍ ֍ ֍
עתה מקדים הנביא לתאר את הסיבות שגרמו לאבשלום למרוד בדוד אביו, והרי בין כך היה הגדול באחים לאחר מיתת אמנון, ודוד כבר היה זקן, ומדוע לא המתין עד שימות דוד ויירש את מלכותו.
(כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל, לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם, ולכן חשב שהמלוכה נאה לו, לרוב יופיו.
(כו) וכיון שהיה נזיר עולם, לא היה מגלח את שערותיו אלא פעם בשנה, כאשר כבדו שערותיו, וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה זה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים – פעם בשנה, אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, והותר לו לגלח על אף נזירותו, כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ, והיה משקלו מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ, שזהו משקל גדול ביותר, והיה שוקלו כדי לתת משקלו בזהב או בכסף למקדש, או לעניים (רלב"ג).
(כז) טעם נוסף לכך שהתאווה אבשלום כל כך למלכות, וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים, וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר, הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה, וכל אלו מתו על פניו בחייו, וכיון שכך רצה למלוך, כדי שישאר ממנו שם ושארית במלכותו, במקום ילדיו שמתו.
(כח) וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה, כי אף כשמתו ילדיו לא בא דוד לנחמו, ומכך הבין שעדיין דוד כועס עליו, ואין תקוה שימליכנו אחריו, וכיון שפחד אבשלום שדוד יקדים וימליך את שלמה בחייו, מיהר למרוד עוד בחיי אביו ולתפוס את המלוכה.
(כט) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב, לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ שיתרצה לראות פניו, וְלֹא אָבָה יואב לָבוֹא אֵלָיו, וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא, וגם מכך הבין אבשלום שאפילו יואב יודע שלא יתכן שדוד אביו יתפייס עימו, ולכן אין יואב רוצה לבוא אליו.
(ל) וַיֹּאמֶר אבשלום אֶל עֲבָדָיו, רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי – סמוכה לחלקי, וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים, לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ, וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ, ועשה כן כיון שחשב שהרע לו יואב בכך שהביאו מגשור לירושלים.
(לא) וַיָּקָם יוֹאָב, וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ.
(לב) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר, טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם – טוב יותר היה לי בהיותי שם, וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן, וֶהֱמִתָנִי.
(לג) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיַּגֶּד לוֹ את דברי אבשלום, וַיִּקְרָא דוד אֶל אַבְשָׁלוֹם, וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם.
