ה עֵ֣ד שְׁ֭קָרִים לֹ֣א יִנָּקֶ֑ה וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים לֹ֣א יִמָּלֵֽט׃ ו רַ֭בִּים יְחַלּ֣וּ פְנֵֽי־נָדִ֑יב וְכָל־הָ֝רֵ֗עַ לְאִ֣ישׁ מַתָּֽן׃
֍ ֍ ֍
(ה) עֵד שְׁקָרִים, האומר את השקרים בגלוי ובאופן הניכר שהוא שקר, בודאי לֹא יִנָּקֶה מעונש. וְיָפִיחַ כְּזָבִים – עד המעיד דברי כזב, שהם דברים שבתחילה נראים כאמת ורק לאחר זמן מתברר השקר שבהם, וכן אינו אומרם בגלוי אלא 'מפיח' אותם ברמיזות ובדיבור שאינו מושלם, הגם שלא יֵעָנֵשׁ מיד, אך גם הוא לֹא יִמָּלֵט, כי לאחר זמן יתגלו שקריו, ויבא על עונשו.
(ו) רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב – את פניו של ה'נדיב', שהוא מי שנותן רק לעניים ורק בשעת הצורך, יבקשו 'רבים', והם העניים והנצרכים, אך לא כולם יְחַלּוּ את פניו, כי אין דרכו לתת לעשירים וכדומה, וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן – אבל לאיש שדרכו לתת מתנות לכולם, גם לעשירים, כולם יהיו רֵעִים לו, כי ירצו להרויח מממונו [לשון 'רֵעִים' מורה על ידידות שאינה אמיתית, אלא לשם תועלת, וכפי שהתבאר לעיל פסוק ד'].
