ז אִ֥ם תִּטֶּ֣ה אַשֻּׁרִי֮ מִנִּ֪י הַ֫דָּ֥רֶךְ וְאַחַ֣ר עֵ֭ינַי הָלַ֣ךְ לִבִּ֑י וּ֝בְכַפַּ֗י דָּ֣בַק מֽאוּם׃ ח אֶ֭זְרְעָה וְאַחֵ֣ר יֹאכֵ֑ל וְֽצֶאֱצָאַ֥י יְשֹׁרָֽשׁוּ׃ ט אִם־נִפְתָּ֣ה לִ֭בִּי עַל־אִשָּׁ֑ה וְעַל־פֶּ֖תַח רֵעִ֣י אָרָֽבְתִּי׃ י תִּטְחַ֣ן לְאַחֵ֣ר אִשְׁתִּ֑י וְ֝עָלֶ֗יהָ יִכְרְע֥וּן אֲחֵרִֽין׃ יא כִּי־הִ֥יא זִמָּ֑ה וְ֝ה֗וּא עָוֹ֥ן פְּלִילִֽים׃ יב כִּ֤י אֵ֣שׁ הִ֭יא עַד־אֲבַדּ֣וֹן תֹּאכֵ֑ל וּֽבְכָל־תְּב֖וּאָתִ֣י תְשָׁרֵֽשׁ׃
֍ ֍ ֍
(ז) עתה מוסיף איוב וגוזר על עצמו את הדין הראוי לו אילו היו דברי רעיו נכונים, שחטא בסתר, ועל כך אומר, אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ – אם נטו רגלי מהדרך הישרה, וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי – אם חמדתי בליבי דברים שראיתי בעיני, וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם – ומחמת כן נדבק בכפי 'מאומה', אפילו דבר קטן ביותר שיש בו חטא.
(ח) אם אכן אירע כן, הרי ראוי שיבואו אלי העונשים הללו, אֶזְרְעָה את שדותי, וְאַחֵר יֹאכֵל, ואאבד בכך את רכושי, וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ – ובני יאבדו מהעולם.
(ט) אִם נִפְתָּה לִבִּי עַל אִשָּׁה נשואה, וְעַל פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי לה.
(י) אז היה ראוי לי עונש זה, כי תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, שתהיה כשפחה בזויה הטוחנת בריחיים, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין, מידה כנגד מידה.
(יא) ומפרש את הטעם לעונש זה, כִּי הִיא זִמָּה, ומוכיחה על האופי הרע של הנפש החושבת מחשבות אלו, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִים – זהו עוון מוסכם מצד כל בני האדם, שגם שופטי הארץ מענישים על כך.
(יב) והעבירה עצמה חמורה מאד, כִּי אֵשׁ הִיא, עַד אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל – ותלהט האש עד שתאבד את החוטא, וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ – ואש זו תכלה את הקנינים והבנים, וכמו אש האוכלת את כל הנקרה בדרכה.
