ו וַיִּשְׁחַט֩ מֶ֨לֶךְ בָּבֶ֜ל אֶת־בְּנֵ֧י צִדְקִיָּ֛הוּ בְּרִבְלָ֖ה לְעֵינָ֑יו וְאֵת֙ כָּל־חֹרֵ֣י יְהוּדָ֔ה שָׁחַ֖ט מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ ז וְאֶת־עֵינֵ֥י צִדְקִיָּ֖הוּ עִוֵּ֑ר וַיַּֽאַסְרֵ֨הוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם לָבִ֥יא אֹת֖וֹ בָּבֶֽלָה׃ ח וְאֶת־בֵּ֤ית הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית הָעָ֔ם שָֽׂרְפ֥וּ הַכַּשְׂדִּ֖ים בָּאֵ֑שׁ וְאֶת־חֹמ֥וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֖ם נָתָֽצוּ׃ ט וְאֵת֩ יֶ֨תֶר הָעָ֜ם הַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּעִ֗יר וְאֶת־הַנֹּֽפְלִים֙ אֲשֶׁ֣ר נָֽפְל֣וּ עָלָ֔יו וְאֵ֛ת יֶ֥תֶר הָעָ֖ם הַנִּשְׁאָרִ֑ים הֶגְלָ֛ה נְבֽוּזַרְאֲדָ֥ן רַב־טַבָּחִ֖ים בָּבֶֽל׃ י וּמִן־הָעָ֣ם הַדַּלִּ֗ים אֲשֶׁ֤ר אֵין־לָהֶם֙ מְא֔וּמָה הִשְׁאִ֛יר נְבֽוּזַרְאֲדָ֥ן רַב־טַבָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם כְּרָמִ֥ים וִֽיגֵבִ֖ים בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ יא וַיְצַ֛ו נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל עַֽל־יִרְמְיָ֑הוּ בְּיַ֛ד נְבֽוּזַרְאֲדָ֥ן רַב־טַבָּחִ֖ים לֵאמֹֽר׃ יב קָחֶ֗נּוּ וְעֵינֶ֨יךָ֙ שִׂ֣ים עָלָ֔יו וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ יְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֔יךָ כֵּ֖ן עֲשֵׂ֥ה עִמּֽוֹ׃ יג וַיִּשְׁלַ֞ח נְבֽוּזַרְאֲדָ֣ן רַב־טַבָּחִ֗ים וּנְבֽוּשַׁזְבָּן֙ רַב־סָרִ֔יס וְנֵֽרְגַ֥ל שַׂרְאֶ֖צֶר רַב־מָ֑ג וְכֹ֖ל רַבֵּ֥י מֶֽלֶךְ־בָּבֶֽל׃ יד וַיִּשְׁלְחוּ֩ וַיִּקְח֨וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֜הוּ מֵֽחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֗ה וַיִּתְּנ֤וּ אֹתוֹ֙ אֶל־גְּדַלְיָ֨הוּ֙ בֶּן־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֔ן לְהֽוֹצִאֵ֖הוּ אֶל־הַבָּ֑יִת וַיֵּ֖שֶׁב בְּת֥וֹךְ הָעָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ו) וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה, לְעֵינָיו של צדקיהו, וְאֵת כָּל חֹרֵי [-שרי] יְהוּדָה, והם הסנהדרין, שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל.
(ז) וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם – שלשלאות העשויות מנחושת, לָבִיא [-להביא] אֹתוֹ בָּבֶלָה.
(ח) וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֶת בֵּית הָעָם – בתי כנסיות שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ [ודבר זה היה בחודש אב, על ידי נבוזרדאן], וְאֶת חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ.
(ט) וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר, וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו – שהצטרפו אליו, וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים מחוץ לעיר, הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לארץ בָּבֶל.
(י) וּמִן הָעָם הַדַּלִּים [-העניים] אֲשֶׁר בין כך אֵין לָהֶם מְאוּמָה, הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים – יקבים בַּיּוֹם הַהוּא, כי ידע שלא ימרדו בו, לאחר שנתן להם כרמים ויקבים.
(יא) וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל ציווי זה עַל [-בענינו של] יִרְמְיָהוּ, שניתן בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים, לֵאמֹר.
(יב) קָחֶנּוּ – קח את ירמיהו, וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָע, ואפילו דבר שהוא טוב בעיניך עבורו, אם הוא רע בעיני ירמיהו אל תעשה זאת, כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ.
(יג) וַיִּשְׁלַח נבוכדנצר המלך את נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים, וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב סָרִיס, וְנֵרְגַל, שַׂרְאֶצֶר, רַב מָג, וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ בָּבֶל, להביא את ירמיהו הנביא.
(יד) וַיִּשְׁלְחוּ נבוזראדן ושריו שליחים וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ מֵחֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן, לְהוֹצִאֵהוּ אֶל הַבָּיִת שנתנו לו לשבת בו, וַיֵּשֶׁב ירמיהו בְּתוֹךְ הָעָם.
