כב תַּֽאֲוַ֣ת אָדָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְטֽוֹב־רָ֗֝שׁ מֵאִ֥ישׁ כָּזָֽב׃ כג יִרְאַ֣ת יְהוָ֣ה לְחַיִּ֑ים וְשָׂבֵ֥עַ יָ֝לִ֗ין בַּל־יִפָּ֥קֶד רָֽע׃
֍ ֍ ֍
(כב) תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ – החסד שעושה האדם, הוא המתאר ומגדיר את תארו הפנימי [ולשון 'תַּאֲוַת' האמור כאן הוא מלשון גבול ותואר, כמו (במדבר ל"ד ז') "תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת"], שעל ידי חסדיו ניכרים תכונותיו ומידותיו, וְטוֹב יותר אדם רָשׁ, שאינו נותן כסף מחמת שאין לו, ויתכן שאם היה לו היה נותן, מֵאִישׁ כָּזָב, האומר שיתן ומכזב ואינו נותן, שמכך ניכר שלא זו בלבד שאינו רוצה לעשות חסד, גם מכזב הוא באמונתו.
(כג) אדם הירא מפגעי העולם ועניניו, הרי יראה זו מקצרת את חייו וטורדת את מנוחתו, כי אינו אוכל ואינו ישן בנחת, אבל יִרְאַת ה', מביאה את האדם לְחַיִּים, כי על ידה יאריכו ימיו, וְשָׂבֵעַ יָלִין – וילון בלילה כשהוא שבע, כי יאכל לשובע נפשו וישן ברגיעה, לפי שיראת ה' תסלק ממנו את כל היראות האחרות מפגעי העולם, שהרי ביראה זו הוא סמוך שבַּל יִפָּקֶד רָע – שלא תפקוד אותו רעה, כי הוא ירא רק מה' ובוטח בו, ואינו מפחד מדברים אחרים.
