יט לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֥י נֹתֵ֛ן לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְנָשָׂ֨א הֲמֹנָ֜הּ וְשָׁלַ֤ל שְׁלָלָהּ֙ וּבָזַ֣ז בִּזָּ֔הּ וְהָֽיְתָ֥ה שָׂכָ֖ר לְחֵילֽוֹ׃ כ פְּעֻלָּתוֹ֙ אֲשֶׁר־עָ֣בַד בָּ֔הּ נָתַ֥תִּי ל֖וֹ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר֙ עָ֣שׂוּ לִ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ כא בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אַצְמִ֤יחַ קֶ֨רֶן֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן־פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ – יטול את כל המון האדם שבה לעבדים ושפחות, וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ, וּבָזַז בִּזָּהּ, וְהָיְתָה מצרים שָׂכָר לְחֵילוֹ, כי הם חשבו לקבל כשכר את השלל והביזה של צור, ותחת זאת יקבלו את שלל מצרים.
(כ) פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ – והשכר לנבוכדנצר עצמו, שרצה לכבוש את צור כדי לעשות לו שֵׁם, נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם, והגם שלא ימלוך עליה כיון שתהיה חריבה, אך יהיה לו לכבוד ותפארת שהחריב ממלכה אדירה כל כך כארץ מצרים, והטעם שלא אתן לו את ארץ מצרים כשהיא מיושבת, שימלוך עליה, זה מפני שנגזר עליה להחרב, מחמת אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי – שמרדו בה', ואמר פרעה 'לי יאורי ואני עשיתיני', ועל שהיו משענת קנה רצוץ לעם ישראל, נְאֻם ה' אֱלֹהִים.
(כא) בַּיּוֹם הַהוּא, לאחר שכבש נבוכדנצר את מצרים, שזה היה סיום כל כיבושיו, והעמיד את פסל הזהב בבקעת דורא [כמובא בספר דניאל פרק ג'], אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כי אז אירע הנס עם חנניה מישאל ועזריה שסירבו להשתחוות לצלם, וכאשר נענשו והושלכו לכבשן האש לא נשרפו אלא יצאו חיים ושלמים, והתקדש בכך שם ה', וּלְךָ – ליחזקאל הנביא אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם, כי באותו זמן החיה את העצמות היבשות [כאמור להלן פרק ל"ז], והיה זה רמז לתחיית המתים העתידית, וְיָדְעוּ הכל כִּי אֲנִי ה'.
