ג כָּב֣וֹד לָ֭אִישׁ שֶׁ֣בֶת מֵרִ֑יב וְכָל־אֱ֝וִ֗יל יִתְגַּלָּֽע׃ ד מֵ֭חֹרֶף עָצֵ֣ל לֹֽא־יַחֲרֹ֑שׁ וְשָׁאַ֖ל בַּקָּצִ֣יר וָאָֽיִן׃
֍ ֍ ֍
(ג) כאשר מחרפים ומבזים את האדם, כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב – יהיה לאדם יותר כבוד בכך שישתוק וישבות מלריב עם המחרפו, כי אם ישיב לו הרי הלה ימשיך לחרפו ולבזותו עוד, וגם בכך שמשיב לו מראה כי יש ממשות במה שחירפו, ואם ישתוק ירויח שמראה שאינו מקפיד כלל, כיון שאין בחרפה אפילו מעט אמת, וגם ירויח שהלה לא ימשיך לבזותו, ושתיקה זו היא מחוקי החכמה, שלא ישיב האדם למחרפו. וְכָל אֱוִיל – אבל האויל, שחוקי החכמה מסופקים אצלו ואינו בטוח שזו ההנהגה הראויה, אינו יכול לעצור ברוחו, יִתְגַּלָּע – ומיד מתגלים מידותיו הפחותות על ידי כעסו וחירופיו [ולשון 'יתגלע' מורה על גילוי של דבר רע וכעור].
(ד) מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ – העצל, שמתעצל לעשות דברים אפילו בזמן שאין קושי מיוחד לעשותם, ודאי יתעצל בחורף מלחרוש את שדהו, הגם שזהו הזמן המתאים לחרישה, כיון שהאויר קר ויש קושי בעשיית מלאכה בחוץ, וכתוצאה מכך שלא יחרוש בחורף, וְשָׁאַל בַּקָּצִיר – בזמן הקציר יבקש אוכל, וָאָיִן. והנמשל לכך הוא האיש המתעצל בצעירותו לאסוף חכמה, הגם שזהו הזמן הראוי 'לחרוש' את הנפש ולהוציא ממנה את התאוות והיצרים, ולזרוע בה חכמה ודעת, אך מחמת רתיחת הדם והתגברות התאוות בימי נעוריו מתעצל הוא ללכת בדרכי החכמה, ואחר כך, בימי הזקנה, כאשר יסורו ממנו יצריו ותאוותיו, לא ימצא פרי חכמה, כיון שלא הכין זאת בזמן הראוי לכך. ויש בכך גם רמז לכל חיי העולם הזה, שהם כמו החורף המיועד להכנה, ביחס לעולם הבא, והמתעצל מלאסוף מצוות ומעשים טובים בעולם הזה, לא יהיה לו מה לאכול בעולם הבא.
