(כא) לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כב) כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃ (כג) וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַֽעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃ (כד) כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥ל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם וּֽלְאַבְּדָֽם׃ (כה) וּבְבֹאָהּ֮ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר יָשׁ֞וּב מַֽחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָֽרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ׃ (כו) עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר עַל־כֵּ֕ן עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָֽאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם׃ (כז) קִיְּמ֣וּ וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַֽעֲב֔וֹר לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כח) וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַֽעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹֽא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃
֍ ֍ ֍
(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
(כב) ויעשו את הימים הללו כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, כי היהודים הפרזים נלחמו בגויים ביום שלשה עשר וניצחו אותם לגמרי, ולכן לא היו בסכנה ביום ארבעה עשר, ומן הראוי שביום זה יעשו יום משתה ושמחה, ואילו היהודים שבערים המוקפות חומה לא נלחמו כלל עם הגויים, ואמנם ביום שלשה עשר בעצמו לא היו כל כך בסכנה, כיון שהיתה להם רשות מהמלך להרוג באויביהם, ולכן הגנו עליהם שרי וחיילי המלך, אבל ביום ארבעה עשר היו בסכנה גדולה, כיון שלאויבים היתה רשות להרוג בהם, ככתוב באגרות הראשונות, ולהם לא היתה רשות להרוג באויביהם כלל [שהרי כשרצתה אסתר שיהרגו בשושן גם ביום ארבעה עשר, הוצרכה לבקש רשות מיוחדת מהמלך], ואם היו הגויים מתקוממים עליהם ביום ארבעה עשר, לא היתה להם תקומה, ולכן רק לאחר שעבר יום ארבעה עשר, ונפל פחדם על הגויים, יכלו לנוח לגמרי ולנהוג משתה ושמחה, ולכן הם עשו כן רק ביום חמשה עשר, כשכבר חלפה הסכנה לגמרי. וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, כנגד זה שנהפך להם מיגון לשמחה תיקנו לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וכנגד זה שנהפך להם מאבל ליום טוב לא יכלו לתקן יום טוב ממש, כיון שאסור להוסיף על החגים הכתובים בתורה לכל ישראל [ורק בשנה הראשונה, שנהגו הפרזים לבדם יום טוב היה הדבר מותר, כיון שלא היתה זו תקנה לכל ישראל, אך כעת כשתיקן מרדכי את התקנה על כל ישראל לא היה יכול לתקן יום טוב ממש], ולכן תיקנו וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים, שהרי תכלית יום טוב הוא לפרוש מהבלי העולם הזה ולעסוק בתורה ובמצוות, וכנגד זה תיקנו מצוות צדקה של מתנות לאביונים.
(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים – כל היהודים קיבלו את דברי מרדכי, אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת – היהודים הפרזים, שכבר התחילו לעשות הנהגת משתה ושמחה בשנה הראשונה, המשיכו זאת בשנים הבאות בציווי מרדכי, וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם – וגם היהודים המוקפים חומה, שלא נהגו כלל משתה ושמחה בשנה הראשונה, התחילו לנהוג כן כהוראת מרדכי.
(כד) ועתה מספר מה נכתב בספרים ששלח מרדכי לכל המדינות, להודיע להם את תוקף הנס ועניינו, שלא יחשבו ששנאת המן היתה רק למרדכי שלא השתחווה לו, אלא כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא, הָאֲגָגִי – בהיותו מזרע אגג העמלקי, שמר שנאת אבותיו לישראל, ומצד זה היה צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים, ורצה להכרית את כולם, ולכן חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם, וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, כי גם הגורל היה נגדם באותו זמן, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.
(כה) וּבְבֹאָהּ – כשבאה מחשבת המן הזו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, שנודע לו שכוונת המן היתה להרוג את כל היהודים, שלא כפי שחשב בתחילה, לא החזיר את הספרים הראשונים, אלא אָמַר, עִם – על אף קיומו של הַסֵּפֶר הראשון, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ, וכדי לקיים את הדבר כתב המלך ספרים חדשים, וכדי שיבינו השרים שרצון המלך שינהגו על פי הספרים השניים בלבד הוצרך המלך להראות שהוא מתנגד למחשבת המן, וְלכן תָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ, ועל ידי זה נודע לכל היהודים, כן הנמצאים במדינות המוקפות חומה, גודל תוקפו של הנס, שבאמת היו בסכנה גדולה כבר ביום שלשה עשר באדר.
(כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל שֵׁם הַפּוּר, שהגורל שהטיל המן להרוג את כל ישראל נהפך לטובת ישראל, עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת, על ידה נודע לכל ישראל גודל הנס כבר ביום שלשה עשר, וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה – והתברר להם מה ראו לעשות את הימים הללו ימי משתה ושמחה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם מענין הנס של אותו היום.
(כז) קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם – שתהיה זו קבלה גמורה גם לכל הדורות הבאים, וְלֹא יַעֲבוֹר – שלא יהיה כח לשום בית דין לבטל ענין זה, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, כִּכְתָבָם – בקריאת המגילה מהכתב, וְכִזְמַנָּם, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים על ידי קריאת המגילה, וְנַעֲשִׂים ימי משתה ושמחה, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר, וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.
