משנתנו ממשיכה לבאר את דיני האשה שנשבתה לבין
הגויים: ָה ִא ָשה – אשת איש, ש ֶׁ נ ֶׁחְ ב ְ ש ָ ה בבית האסורים
ב ִ ידֵ י עוֹ בְ דֵ י כ וֹ כָ בִ ים, אם היה הדבר ַעל יְ דֵ י חיוב מָ מוֹ ן,
מ ו ֶׁתֶׁרת ְל ַבֲע ָל ה, ואפילו היה בעלה כהן, כיון שהעובדי
כוכבים חוששים שאם לא ישמרו עליה יפסידו את
חיוב הממון, ואין חשש שנטמאה לאחד מהם, אך אם
חבשוה ַעל יְ דֵ י נְ פָ ש וֹ ת – מחמת שהתחייבה מיתה
בדיניהם, ֲאס וָרה ְל ַבֲע ָל ה, אם הוא כהן, כיון שבזמן
שהיא עומדת לההרג הרי הם נוהגים בה מנהג הפקר,
וחוששים שנטמאה, ואשת כהן אסורה אפילו באונס.
ֶׁש ְכ ָב ש כ ַ רְ קוֹ ם – עיר של ישראל שהטילו עליה ִעיר ָ ה
הגויים מצור וכבשוה, כ ָ ל כ ֹהֲנוֹ ת ]-נשות כהנים[
ֶׁש ְבתֹו ָכ ה ְפס ולֹות ְל ַבֲע ֵלי ֶׁהן, וכדין כל אשה שנשבתה
ביד גויים, שנפסלת לכהונה. וְ אִ ם יֵש לָ הֶׁ ן ֵעִדים שלא
נטמאו, ֲא ִפי ל ו ֶׁע ֶׁבד כנעני, ֲא ִפי ל ו ש ִ פְ חָ ה כנענית, הֲרֵ י
ֵא ל ו נֶׁאֱ מָ נִ ין, ומותרת אותה אשה לכהונה. וְ אֵ ין אָ דָ ם
נֶׁאֱ מָ ן ַעל יְ דֵ י ַע ְצמֹו – אין הכהן עצמו נאמן לומר שלא
נטמאה אשתו, אלא יש צורך בעד אחר. ומביאה
המשנה מעשה בענין זה שאירע בזמן חורבן בית
המקדש השני, אָ מַ ר רַ ב ִ י זְ כַ רְ יָ ה ב ֶׁ ן הַ ק ַ צ ָ ב, שהיה כהן,
והיו הוא ואשתו בירושלים בזמן שנכבשה על ידי
הרומאים, הַ מ ָ עוֹ ן ַהֶׁז ה – לשון שבועה בבית המקדש, לֹא
ִמ תֹוך יָ דִ י ִמ ָש ָעה ֶׁש ִ נ ְכ ְנס ו עוֹ בְ דֵ י כ וֹ כָ בִ ים ְ זָזָה ָיָד ה
ִליר ו ָש ַלִים ַעד ֶׁשָ י ְצא ו, ויודע אני בבירור שלא נטמאה,
ָא ְמר ו לוֹ , אֵ ין אָ דָ ם נֶׁאֱ מָ ן ַעל יְ דֵ י ַע ְצמֹו.
גמרא
שנינו במשנה, 'האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים
על ידי ממון, מותרת לבעלה'. אָ מַ ר רַ ב ְשמ ו ֵאל ב ַ ר רַ ב
יִ צְ חָ ק, אָ מַ ר רַ ב, לֹא ָשנ ו דין זה, אֶׁ ל ָ א באופן ֶׁשַ יד יִ ש ְ רָ אֵ ל
ַתִ קי ָפה ַעל הָ עוֹ בְ דֵ י כ וֹ כָ בִ ים, ויראים הגויים לנהוג
בנשות ישראל שלא כדין, שלא יפסידו את ממונם,
אֲ בָ ל אם יַ ד הָ עוֹ בְ דֵ י כ וֹ כָ בִ ים ַתִ קי ָפה ַעל ַע ְצ ָמן ]כלומר,
על ישראל, ונקטה הגמרא לשון סגי נהור[, ֲא ִפי ל ו אם
נחבשה ַעל יְ דֵ י מָ מוֹ ן, ֲאס וָרה לבעלה הכהן, כיון שאינם
מתייראים לטמא אותה.
שנינו במשנה, ' ִעיר ֶׁש ְכ ָב ָש ה כ ַ רְ קוֹ ם, כל כהנות שבתוכה
פסולות לבעליהן'. אָ מַ ר רַ ב אִ ידִ י ב ַ ר אָ בִ ין, אָ מַ ר רַ ב
יִ צְ חָ ק ב ַ ר אַ ש ְ יָ ין, אִ ם יֵש ש ָ ם, באותה העיר, אפילו
מַ חְ ב וֹ אָ ה אַ חַ ת – מקום מסתור אחד שלא התגלה
לגויים, הרי היא מַ צ ֶׁ לֶׁת )את( ]ַעל כ ָ ל[ הַ כ ֹהֲנוֹ ת כ ו ָלן, כיון
שכל אחת יכולה לומר שהתחבאה באותו מקום,
ַוֲא ִפי ל ו אותה מחבואה ֵאיָנ ה מַ חְ זֶׁקֶׁ ת – אין בה מקום
אֶׁ ל ָא ל ִא ָשה אַ חַ ת, כ ו ְלה ו ש ַ רְ יָ אן – כולן מותרות,
ַהְי הַ אי – כיון שכשאנו באים ד רִ ינָ ן ב ְ כָ ל חֲדָ א וַ חֲדָ א נ ו ְ ַא ְמ
לדון על כל אשה ואשה, אנו אומרים שהיא זו
שהתחבאה באותו מקום, וניצלה מהגויים. וְ אִ י אָ מְ רָ ה –
ואם היתה אשת כהן שאמרה לֹא נַ חְ ב ֵ אתִ י וְ לֹא נִ טְ מֵ אתִ י
– אמנם לא התחבאתי באותו מקום, אך גם לא נטמאתי
במקום שהייתי בו, הרי היא נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת, ְ ד ַא ְמִריָנן – כיון
שאנו אומרים, מַ ה ָל ה לְ ש ַ ק ֵ ר – אם אכן משקרת היא,
מדוע צריכה היא לומר שלא התחבאה שם ולא
נטמאה, אִ י ַב ְעָיא אָ מְ רָ ה נַ חְ ב ֵ אתִ י – והרי אם היתה רוצה
לשקר היתה אומרת שהתחבאה באותו מקום, והרי זו
ראיה שדבריה אמיתיים, ויש להאמינה שלא נטמאה.
שנינו במשנה, 'וְ אִ ם יֵש לָהֶׁ ן ֵעִדים, ֲא ִפי ל ו ֶׁע ֶׁבד, ֲא ִפי ל ו
ש ִ פְ חָ ה'. מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה, וְ אִ י ש ִ פְ חָ ה ִ דיַד ה
הִ יא – ואם זו השפחה של אותה אשה שהיא מעידה
עליה, לֹא מְ הֵ ימְ נָ א – אינה נאמנת בדבריה, כיון
שחוששים אנו שמא היא משקרת כדי להציל את
גבירתה.
דין נוסף בענין זה: ג ַ רְ סִ ינָ ן להלן ב ְ פֶׁ רֶׁ ק ֵא ל ו ְנ ָערֹות,
ַה פֹוֶׁדה אֶׁ ת ַה ְשב וָיה, ו ֵמ ִעיד ָב ה שלא נטמאה, ִי ָש ֶׁא ָנה –
מותר לו לישא אותה, ואפילו שהוא כהן, ְ דלֹא ש ָ דֵ י
אִ ינִ יש ז וֵזי ה ְב ַמָ יא – אין אדם משליך ממונו למים,
כלומר, לא היה אדם זה מבזבז מעותיו לפדותה, אם
לא שהיה יודע בודאי שלא נטמאה, ומותרת לו. אבל
ֵמ ִעיד ָב ה כ ְ דִ י – אם הוא רק מעיד עליה שלא נטמאה,
לֹא ִי ָש ֶׁא ָנה, כיון שאנו חוששים ש ֶׁ מ ָ א ֵעיָניו נָ תַ ן ב ָ ה
לישאנה, ולכן אומר הוא שטהורה היא, ולכן אמרו
שגם אם תתקבל עדותו לא יוכל לישא אותה, ועל ידי
זה לא יעידו עליה אלא עדים אמיתיים.
שנינו במשנה, 'אָ מַ ר רַ ב ִ י זְ כַ רְ יָ ה ב ֶׁ ן הַ ק ַ צ ָ ב, הַ מ ָ עוֹ ן ַהֶׁז ה
לא זזה ידה מתוך ידי ְוכ ו', אמרו לו אין אדם נאמן על
ידי עצמו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, ַתְנָיא, אַ ף
ַעל ִפי כ ֵ ן – על אף שאמרו לו חכמים שהיא אסורה עליו
כדין שבויה האסורה על הכהן, לא גירשה, אלא רק
נזהר שלא להתייחד איתה, ולצורך כך יִ יחֵ ד ָל ה ב ַ יִ ת
ב ַ חֲצֵ רוֹ , ו ְכ ֶׁש ָהְי ָתה יוֹ צֵ את מהחצר, היתה יוֹ צֵ את ב ְ רֹאש
ב ָ נֶׁיהָ , כדי שכל זמן שהם בחצר יהיו הבנים עמהם ולא
יתייחדו, ו ְכ ֶׁש ָהְי ָתה נִ כְ נֶׁסֶׁ ת לחצר היתה נִ כְ נֶׁסֶׁ ת ב ְ סוֹ ף
ב ָ נֶׁיהָ , מאותו הטעם.
מוסיפה הגמרא, וְ הַ נ ֵי מִ יל ֵי – והנהגה זו מותרת רק
ִב ְשב וָיה, שאף על פי שהיא אסורה על בעלה הכהן,
יכולה היא להשאר נשואה לו ויזהרו שלא להתייחד,
ֵהֵק ל כיון שאין זה אלא חשש, וכל איסורה ד ו, ְ ִב ְשב וָיה
על בעלה או חומרא שהחמירו חכמים, ולכן הקלו
בדין זה שאינו צריך לגרשה, ורשאית לגור בחצרו,
אֲ בָ ל ִב ְגר ו ָשה, לֹא הקלו, ְ ד ַתְנָיא בברייתא, הַ מְ גָ רֵ ש אֶׁ ת
ִא ְש תֹו, לֹא ִת ָנ ֵשא לאדם אחר הגר ִב ְשכ וָנתֹו של
הראשון, כיון שמכירים ורגילים זה בזו, יש חשש
שיבואו לידי עבירה. וְ אִ ם הָ יָ ה הראשון כ ֹהֵ ן, אפילו אם
עדיין לא נשאת, לֹא ָתד ור ִע מֹו ב ְ מָ בוֹ י, כיון שהיא
אסורה עליו מיד כשגירשה, ]אִ ם הָ יָ ה אותו מקום כ ְ פַ ר
קָ טָ ן[, זֶׁה הָ יָ ה ַמֲע ֶׁשה, ְו ָא ְמר ו חכמים, כ ְ פַ ר קָ טָ ן ִני דֹון
ִכ ְשכ וָנה, ואסור לה להנשא ולגור באותו כפר קטן שבו
נמצא בעלה הראשון.
מבררת הגמרא, באופן שגירש אדם את אשתו, וכיון
שאסורים לגור באותו מקום צריך אחד מהם לעבור
למקום אחר, מִ י נִ דְ חֶׁ ה ִמ ְפֵני מִ י, ומבארת, הִ יא נִ דְ חֵ ית
ִמ ָפָניו, אם היו שניהם גרים ב ְ חָ צֵ ר ש ֶׁ ל ש ְ נֵיהֶׁ ם, ומשלם
לה את חלקה בחצר, וְ כָ ל ש ֶׁ כ ֵ ן אם היו גרים יחד ב ְ חָ צֵ ר
ש ֶׁ ל ְ ש ִכיר ות, שהוא נשאר לגור שם, והטעם לכך, ִמ ש ום
ִמ – יותר קשה לאיש ד ְ ִאי ְת ד קָ ש ֶׁ ה ָתא ְ ַג ְב ד א ָרא ְ ִט ְלט וָל
להטלטל ולעבור למקום אחר מאשר לאשה, ולכן הוא
נשאר במקומו. אֲ בָ ל אם היו גרים ב ְ חָ צֵ ר ֶׁש ָל ה, ה וא
נִ דְ חֶׁ ה ִמ ָפֶׁני ָה.
תפריט
תפריט
שני
י"ז תשרי התשפ"ז
