ו רָב־אָדָ֗ם יִ֭קְרָא אִ֣ישׁ חַסְדּ֑וֹ וְאִ֥ישׁ אֱ֝מוּנִ֗ים מִ֣י יִמְצָֽא׃ ז מִתְהַלֵּ֣ךְ בְּתֻמּ֣וֹ צַדִּ֑יק אַשְׁרֵ֖י בָנָ֣יו אַֽחֲרָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(ו) מידת החסד היא בעשיית דבר שאין האדם חייב בו, לפנים משורת הדין, והאמונה היא לקיים את הדבר שהוא חייב בו או שהבטיח לעשותו, והיה ראוי שיהיו אנשים רבים המקיימים את הבטחותיהם ועושים את המוטל עליהם, ומעט אנשים העושים חסדים לפנים משורת הדין, אך האמת אינה כן, אלא רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ – מרובים האנשים העושים חסד, והטעם לכך כיון שהם רוצים שיכנו אותם 'אנשי חסד' ויכבדו אותם, וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא – אך קשה יותר למצוא אדם שיקיים את הבטחותיו ויעשה את המוטל עליו, כיון שבעשיית דברים אלו לא ינחל כבוד חיצוני מבני האדם.
(ז) ומוסיף ואומר, שאף הצדיק, העושה מעשי הצדק כראוי, עושה כן לפעמים לשם כבוד והתפארות, ורק אם מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק – צדיק המתהלך בתמימות, שעושה את כל מעשיו לשם ה' ללא פניות חיצוניות וללא רצון להשיג כבוד ותפארת מבני האדם, אמנם לא ישיג את השבח המדומה מבני האדם, אך אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו, כי שכר תמימותו, שלא רצה ליהנות ממעשיו הטובים בעולם הזה, ישאר לבניו לדורות הבאים.
