ח מֶ֗לֶךְ יוֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּא־דִ֑ין מְזָרֶ֖ה בְעֵינָ֣יו כָּל־רָֽע׃ ט מִֽי־יֹ֭אמַר זִכִּ֣יתִי לִבִּ֑י טָ֝הַ֗רְתִּי מֵֽחַטָּאתִֽי׃
֍ ֍ ֍
(ח) מלמדנו עתה כי כאשר המלך רוצה שיהיה בארצו משפט צדק, יש ארבעה תנאים לכך, מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, כלומר, א. שהמלך עצמו יהיה השופט, כי אם יתן לאחרים לשפוט תחתיו, הם יתנו את המשפט לאחרים שתחתיהם, וכן אלו ימנו אחרים תחתיהם, עד שיגיע המשפט לידי אנשים שאינם ראויים לשפוט, ואין בכוחם לחייב את האנשים לקיים את פסק הדין. ב. ש'ישב' על כסא דין, כלומר, שישפוט את העם בקביעות, והישיבה על הכסא מורה על עשיית הדבר בקביעות. ג. שתהא ישיבת המלך על כסא ה'דין', כלומר, לא רק ה'משפט' שהוא פסק הדין הסופי יהיה על ידי המלך, אלא גם ה'דין', המורה על שמיעת טענות הצדדים ודבריהם יהיה בפני המלך, ועל ידי שמיעת בעלי הדין ללא מליצים ודומיהם המטעים את המלך, יכול הוא להוציא משפט צדק. ד. מְזָרֶה בְעֵינָיו – מרחיק ומפזר בהשגחתו כָּל עושי רָע, כלומר, לא רק שיעשה משפט כאשר יגיעו לפניו לדין, אלא יעבור תמיד בתוך העם להשגיח שלא יהיו עושי רעה.
(ט) וכאשר יתקיימו כל התנאים הללו, מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי, כלומר, וכי ידמה לאדם שכאשר הוא חושב בליבו שהוא זכאי, אכן יטהר מחטאתו גם בפני המלך השופט את כולם, שיש לו יכולת מוחלטת ואינו נוטל שוחד, הרי ודאי יחשוש כל אדם שמא לא יזכה בדין, ומתוך כך תהא אימת הדין מוטלת על כולם, וינהגו ביושר. וכל זה הוא משל למשפטו של הקדוש ברוך הוא, הצופה ורואה את כל מעשי בני האדם, ויושב תמיד על כסא דין, וראוי לכל אדם להתיירא מפניו, כי ישפוט את האדם גם על מחשבות ליבו, ומי הוא שיאמר 'זכיתי ליבי'. וישפטנו גם על מעשיו, ומי הוא שיאמר 'טהרתי מחטאתי'.
