י אֶ֣בֶן וָ֭אֶבֶן אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה תּֽוֹעֲבַ֥ת יְ֝הוָ֗ה גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃ יא גַּ֣ם בְּ֭מַֽעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר־נָ֑עַר אִם־זַ֖ךְ וְאִם־יָשָׁ֣ר פָּֽעֳלֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(י) ומביא דוגמא לדבר, בענין שמצד המחשבה אכן אין בו עוון אך מצד המעשה יש בו עוון, כאשר יש לקונה אֶבֶן וָאֶבֶן – שתי אבני משקולת שבהם שוקלים את המעות הניתנות למוכר, כל אבן בגודל אחר, ולמוכר יש אֵיפָה וְאֵיפָה – שתי מידות שבהם הוא מודד את הפירות שהוא מוכר לקונה, וכאשר מודד לו המוכר את הפירות במידה הקטנה, נותן לו הקונה את המטבעות לפי המשקל של האבן הקטנה. ובמעשה זה, אמנם מצד הכוונה יכול כל אחד מהם לומר 'זכיתי ליבי', כיון שבאמת לא היתה כאן רמאות, אלא כל אחד הקטין את מה שנתן לחבירו, מכל מקום מצד המעשה לא יוכל לומר 'טהרתי מחטאתי', כיון שתּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם – גם כאשר שניהם יחד עושים זאת נתעב הדבר בעיני ה', כי התורה הזהירה שלא יִמָצְאוּ ברשות האדם כלל שתי אבנים או שתי מידות, בשום אופן וללא שום הצטדקות.
(יא) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ, כלומר, אם תראה נער העושה 'פעולה', שזהו מעשה שאין ידוע אם הוא מגיע ממידה טובה או רעה, וניתן לפרשו בכמה דרכים, תוכל להכיר את האמת על טיבו של הנער לפי 'מעלליו', שהם המעשים שניכרת מהם תכונת הנפש הגורמת להם [וכמו משה רבינו, שהרג את המצרי, ואמר לרשע למה תכה רעך, וניתן לומר שעשה כן מתוך אהבת צדק, וניתן לומר שזהו מעשה המראה על גאוה ונקמה, אך מתוך כך שראינו שיצא אל אחיו וראה בסבלותם, שזה מורה על ענוה ורחמנות, מוכח שגם שאר המעשים נעשו מכח תכונות אלו, וכן כל כיוצא בזה].
