טז לְֽקַח־בִּ֭גְדוֹ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וּבְעַ֖ד נָכְרִיָּ֣ה חַבְלֵֽהוּ׃ יז עָרֵ֣ב לָ֭אִישׁ לֶ֣חֶם שָׁ֑קֶר וְ֝אַחַ֗ר יִמָּֽלֵא־פִ֥יהוּ חָצָֽץ׃
֍ ֍ ֍
(טז) לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר – מי שנעשה ערב לאדם זר, ו'זר' הוא אדם שאינו מבני ביתו, אך הוא מעירו ומארצו, ראוי הוא שיקחו את בגדו תמורת הערבות שערב, אך אם אין לו מה לתת לא יכו את גופו, וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ – אך מי שנעשה ערב עבור נכריה, ו'נכרי' הוא כינוי לאדם שבא מארץ אחרת, הרי זהו פשע גדול יותר שיכנס בערבות למי שאינו כלל ממקומו ומארצו, ולכן אם אין לו מהיכן לשלם יש לחבול אותו ולהכותו [ופסוק זה נאמר גם להלן (פרק כ"ז פסוק י"ג), ושם יבואר ענינו כפי הנמשל בעניני הנפש].
(יז) עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר – מי שאוכל לחם שקר, הבא אליו על ידי גזילה או רמאות, הרי בתחילה הוא חש בכך ערבות וטעם טוב, כי בא לו הדבר ללא יגיעה, וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ [-אבנים קטנות], כי יֵעָנֵשׁ על ידי השופטים, או בידי שמים. והנמשל לכך הוא על הנרמז בפסוק הקודם, כי ההולך אחרי הדעות הכוזבות, כפירה ומינות, נדמה לו בתחילה שהן מחשבות ערבות ונעימות לו, אך באמת מאכל זה שהוא מאכיל את נפשו הרוחנית יֵהָפֵךְ לו לאבני חצץ הממלאים את דעתו בחכמת שקר, הפוצעת ומכריתה את נפשו הרוחנית.
