(מא) וַיַּֽעֲבֹ֤ר הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַגִּלְגָּ֔לָה וְכִמְהָ֖ן עָבַ֣ר עִמּ֑וֹ וְכָל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ הֶֽעֱבִ֣רוּ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ וְגַ֕ם חֲצִ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃ (מב) וְהִנֵּ֛ה כָּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בָּאִ֣ים אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל־הַמֶּ֡לֶךְ מַדּוּעַ֩ גְּנָב֨וּךָ אַחֵ֜ינוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨רוּ אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וְכָל־אַנְשֵׁ֥י דָוִ֖ד עִמּֽוֹ׃ (מג) וַיַּעַן֩ כָּל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה עַל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־קָר֤וֹב הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵלַ֔י וְלָ֤מָּה זֶּה֙ חָרָ֣ה לְךָ֔ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הֶֽאָכ֤וֹל אָכַ֨לְנוּ֙ מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אִם־נִשֵּׂ֥את נִשָּׂ֖א לָֽנוּ׃ (מד) וַיַּ֣עַן אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֩ אֶת־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶֽשֶׂר־יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּלֶךְ֮ וְגַם־בְּדָוִד֮ אֲנִ֣י מִמְּךָ֒ וּמַדּ֨וּעַ֙ הֱקִלֹּתַ֔נִי וְלֹֽא־הָיָ֨ה דְבָרִ֥י רִאשׁ֛וֹן לִ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶת־מַלְכִּ֑י וַיִּ֨קֶשׁ֙ דְּבַר־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה מִדְּבַ֖ר אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(מא) וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ את הירדן הַגִּלְגָּלָה, וְכִמְהָן בנו של ברזילי הגלעדי עָבַר עִמּוֹ, וְכָל עַם יְהוּדָה הֶעֱבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל – חצי מאותם אלף איש שהגיעו מכל ישראל עברו עימו, והשאר התעכבו ועברו את הירדן באחרונה.
(מב) וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה, וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן, וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ, כלומר, אם היה המלך עובר לבדו, היה ניכר שהוא יודע שכל ישראל התרצו במלכותו ובוטח בהם, וכן אם היו ממתינים עד שיבואו כל ישראל להעבירו היה ניכר שכולם מקבלים ברצון את מלכותו, אבל כעת שעבר רק עם אנשי יהודה וחייליו וצבאו, נראה כאילו כל ישראל לא קיבלוהו, והוא חוזר למלוך עליהם עם אנשי שבטו וחייליו בכח הזרוע, וישתרר בחזקה על ישראל, ובאמת אין הדבר כן, כי כל ישראל הסכימו להשיבו למלכותו.
(מג) וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, באמת לנו משפט הקדימה להשיב את המלך, כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי, שהרי הוא משבט יהודה, וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה, הרי אין בכך פגם בכבודכם, וגם אם כבוד המלך הוא שישיבוהו כל ישראל, הרי הוא מוחל בזה על כבודו, ועוד, הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ, אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ – או האם נתן לנו המלך מאכלים או מתנות, שאתם טוענים שלא נשאר לכם מה לאכול או שלא תקבלו מתנות, הרי רק העברנו את המלך מעבר הירדן לכאן, ומכאן ואילך יכולים אתם להוליך את המלך אל ירושלים למקום מלכותו, ויהא לכם חלק בו כמונו.
(מד) וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה תשובה על שלשת טענותיהם, וַיֹּאמֶר, מה שטענתם שאתם קרובים יותר אל המלך, אין הדבר כן, כי עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ, שהרי אנו עשרה שבטים ואתם רק שבט אחד, וְגַם בְּדָוִד עצמו אֲנִי גדול מִמְּךָ, כי אף על פי שהוא משבט יהודה, המלך לא יתבונן על משפחתו וקרוביו אלא על כל כלל ישראל, והרי אנו הרוב מכל ישראל. ועל מה שטענתם שלא פגמתם בכבודנו, וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי – הרי הקלתם בכך בכבוד כל ישראל, שאתם לבדכם הבאתם את המלך. ומה שטענתם שלא סיימתם את המלאכה ואנו יכולים להמשיך ולהביא את המלך לירושלים, אין הדבר כן, וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי – הבזיון הוא בכך שלא היינו הראשונים להחזיר את המלך, ונראה הדבר עתה כאילו שבט יהודה הם שהשיבו את דוד למלכותו, וכל ישראל נגררו אחריהם בענין, ויש בכך בזיון לשאר השבטים. ועל ידי כל הדברים הללו נהיו ויכוחים ומריבות בין השבטים, וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל – אנשי יהודה דיברו דברים קשים יותר נגד שאר שבטי ישראל.
