יב וְ֭אֵלַי דָּבָ֣ר יְגֻנָּ֑ב וַתִּקַּ֥ח אָ֝זְנִ֗י שֵׁ֣מֶץ מֶֽנְהֽוּ׃ יג בִּ֭שְׂעִפִּים מֵֽחֶזְיֹנ֣וֹת לָ֑יְלָה בִּנְפֹ֥ל תַּ֝רְדֵּמָ֗ה עַל־אֲנָשִֽׁים׃
֍ ֍ ֍
(יב) עתה בא אליפז התימני לבאר מדוע כלל באים יסורים על הצדיקים, ומקדים ואומר שאת התשובה הזו השיג בחזיון נבואה, אך לא היתה זו נבואה ברורה ומושלמת כנבואתו של משה רבינו, אלא נבואה הבאה באספקלריא שאינה מאירה, ומונה תחילה את החסרונות שיש בסוג נבואה זה, וְאֵלַי דָּבָריְגֻנָּב – לא התייחדה נבואה זו עבורו, אלא כאילו 'גונב' הדבר לאוזנו, וכמי שהולך בדרך חשוכה, והברק מאיר לו את הדרך לרגע אחד, אך מיד לאחר מכן הוא שרוי באפילה, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ – כיון שבאה לו הנבואה בדרך משל וחידה לא הבין את כל פרטיו, אלא רק שמץ ממנו, כמו בחלום שמעורבים בו דברים בטלים.
(יג) ולא היתה הנבואה בהקיץ, ואף לא בחלום הבא בסוף הלילה, שהמחשב נקיה ממחשבות היום, אלא בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה – בזמן שהמחשבות מבולבלות עדיין מחזיונות הלילה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים והיינו בתחילת השינה, כאשר המחשבה עדיין מלאה בהרהורי היום.
